אמא לאחת וחצי

 מאמא רוני. זה כל כך ברור ובולט לעין. לו רק היה ברור באותה מידה שאני גם מאמא אושרי. אם רק ניתן היה לראות מהצד איך האהבה אליו מלווה אותי בכל אשר אלך, כל מה שאעשה. ואיך כל נשימה כואבת, כל יום מחדש, שאני לא חולקת איתו את החמצן הזה בדמי, כל נגיסה כואבת שאני לא מזינה אותו בגופי, כל מילה מהדהדת בבטן הריקה במקום שישמע... והכאב גודש את חזי במקום החלב שנעלם כמוהו, והזרועות צונחות מכובד משקלו הכל כך מוחשי.  אושרי. זה כל כך מתחבר -  איבדתי את אושרי,  קברתי את אושרי,  אושרי נעלם כלא היה מעולם,  האם לא אהיה מאושרת יותר?  האם ניפגש כאשר אקבר?  אולי יום אחד אני אתעורר  אולי יום אחד הסיוט יגמר  לא חדר של רוני - חדר ילדים!  לא טוב לגדל ילדים יחידים...  ואושרי יעיר אותי מהשינה  אך מי זה יביא לי כזאת מתנה?  אושרי. זה כל כך מתחבר - איבדתי את אושרי,  קברתי את אושרי,  אושרי נעלם כלא היה מעולם,  האם לא אהיה מאושרת יותר?  קראנו לו אושרי. אושרי בן דוד, אם לדייק, זהו שמו בעיני. זה שם שהתלבטנו עליו המון במהלך ההריון, ובסוף ויתרנו עליו כי אנחנו בכל זאת רוסים וזה שם כל כך... לא אשכנזי? איך מגדירים את זה politicall

 אני אחות. אני אחות טיפול נמרץ מבוגרים, למרות שעכשיו מסיבות בריאותיות אני במחלקה אחרת. אני אחות שמרגישה שהעבודה היא שליחות, ומוצאת סיפוק מקצועי ואישי רוב הזמן שאני נמצאת בבית החולים. ורק בלידות הפכתי ממטפל למטופל, וזו היתה חוויה מאירת עיניים, לטוב ולרע.  מזמן התבשל לי הפוסט הזה, הרבה לפני שהפכתי לאמא, הרבה לפני שהמוות הביא אותי לכאן. מאז שהתחלתי לעבוד, כנראה. וקריאתו של אדם - מצבניק, ורבות אחרות שאת הודעותיהן קראתי בפורום אולי יעזרו לי למצוא את המלים לתאר בפניכם את הצד השני של המתרס.  העבודה הזאת שוחקת. בעלי אומר שבבית חולים עובדים אנשים מוזרים (רצה להגיד דפוקים בשכל אבל התאפק) כי הם בוחרים מרצונם לחשוף את עצמם באופן יומיומי לדכאון, כאב וצער מהם שאר העולם מנסה להמנע. אחד הדברים הראשונים שחייבים ללמוד בעבודה, זה להשאיר אותה בארונית כשמחליפים בגדים בדרך הביתה. את כל המטופלים והמשפחות שנגעו בלב, שפרקו עלייך את הכעס שלהם על המציאות, שברחו והחליקו לך בין הידיים למרות שעשית כל מה שיכולת. שלא היתה לך שניה של זמן להגיע אליהם, שביקשו ממך משהו והיית כל כך עסוקה ששכחת את הבקשה ברגע שסובבת את הגב.

   לפני מספר דקות אמא יצאה מפה בטריקת דלת רמה. היא באה , וישר מהדלת ראתה שיש לי משהו מקועקע על היד, והתחילה "מה עשית, איזו זוועה, איזה גועל נפש". בקיצור התגובה הרגילה שלה לקעקועים שלי. רק שהפעם לא היתה לי סבלנות לתת לה להשתפך, ואז אולי תהיה מוכנה לשמוע מה זה מסמל, ובכלל לראות מה עשיתי. אז קטעתי אותה באמצע ואמרתי לה שהיא היתה כבר צריכה ללמוד עד עכשיו שזה ממש חסר טקט להעיר לי ככה לגבי משהו שבחרתי לעשות לכל החיים, שזה כמו להגיד לכלה לאחר החופה "מפגרת, עם מי התחתנת?". והיא בשלה... והפיוז נשרף "עוד מילה אחת ואת הולכת הביתה!" ואכן היא הסתובבה ויצאה לה בטריקת דלת, ולא הספיקה אפילו להכנס לסלון (חה חה חה). רואה את הזווית הזאת כבר פעם שלישית בשנתיים האחרונות, והיא מתחילה למצוא חן בעיני. אפילו לא הספקתי לצרוח עליה כמו שצריך, חבל, היה לי עוד הרבה דברים להגיד על הטקט שלה באופן מורחב. נו טוב, ראיתי את זה מגיע, שיננתי כבר איזה דקלום... נו ומה עכשיו? על היחסים שלה ושל רוני לא חבל לי, שתאכל את מה שבישלה, לבת שלי יש אנשים אחרים שאוהבים אותה. חבל לי על הסבתא שלי, שגרה איתה,

  לפני שעה חזרנו מהמקעקע. והנה הוא, ורוני , בידי לתמיד... היה מרגש, היה לי פחות קשה ממה שחשבתי. בכיתי בתהליך, וגם אחרי, אבל דמעות טובות כאלה, דמעות של שלווה. בירכתי אותו ואת רוני בשלום וברוכה הבאה שוב לתוך גופי. בהפתעה נהדרת לפני כמה ימים בן זוגי החליט לעשות בדיוק את אותו הדבר, רק בחלק העליון של הזרוע, מוסתר ולא גלוי כמו שלי. אז החזקנו ידיים כל הדרך, בדיוק כמו בלידה, והנה עכשיו הם חלק מהגוף שלו, ולא רק שליאז קבלו אותם - רוני הציפור היושבת, זאת שבחרה להשאר. והבן האהוב, שאני משחררת אותו לעוף חופשי. אוהבת אתכם, מקווה לציפורים יושבות נוספות שיתווספו בהמשך.

   גם ככה אנחנו לא הכי משפחתיים, והכי לא מסורתיים בעולם, והשנה בכלל לא היה לנו בראש כל הפסח הזה.  לא היה סדר שכל המשפחה מגוייסת ומחוייבת להגיע אליו. אמא שלי עבדה, וההורים שלו הזמינו אותנו, אבל לא עשו משהו מעבר לארוחה משפחתית רגילה, אז לא באנו. בילינו את היום עם החברים והילדים, ובערב נשארנו לבד והזמנו קניבר, ללא שום אווירת חג, או העדר חג. ושמחתי לעצמי בשקט שלפחות ממני נמנע הקושי הזה שרוחש לו כעת בפורום, על לשבת בארוחת החג ולחייך ולא לקלקל לשאר המשפחה. במקום זה ההורים תכננו ארוחה משפחתית בשבת שאחרי פסח. משהו מצומצם, כי המשפחה היא בכלל נורא מצומצמת - ההורים משני הצדדים, גיסי גיסתי ואחייני הקטן, אנחנו, ובת דודתי עם בן זוג חדש. זהו. ומהבוקר הרגשתי רחשים מוזרים בלב. משהו הציק לי, המחשבות ;(והדמעות) הציפו אותי. אפילו שלחתי את עצמי לישון צהריים, מתוך תקווה שהשינה תעשה לי ריסטרט ואני אקום הפעם ברגל ימין. ואז כשישבנו ליד השולחן זה היכה בי - כולם מתנהגים כאילו לא קרה כלום! רק אנחנו מרגישים שיש אדם שחסר בארוחה המשפחתית הזאת. ההורים מרימים כוסיות לחיים, מספרים להם בדיחות, משחקים עם הנכדים. ורק אני

  אני נדהמת לעתים איך הבנות בפורום מייד חשות מוכנות להריון חדש. מוכנות נפשית בעיקר, אני מתכוונת. איך הן מתמודדות עם המערבולת הרגשית הזאת? כל החרדות שחייבות, אבל ממש חייבות לצוף על פני השטח, ולהוסיף על זה את ההורמונים הטבעיים של ההריון, אלה שגם בלי שריטות מוקדמות יכולות לגרום לכל אחת לרדת מהפסים? האם הן חשות שזה יעמעם משהו מהכאב? יתן לחייהן משמעות? יאפשר לנשמה האבודה לחזור? יביא תיקון? יסגור את החור בנשמה? מה עם איזשהי עצירה לעבד את מה שקרה ולהפרד? את אלה שאין להן ילדים נוספים אני מבינה, כי יותר מהפחד שזה יקרה שוב, מפחידה המחשבה שזה לא יקרה כלל. אבל מה עם הילדים הגדולים?  אצלנו כל מחשבה על הריון מובילה למחשבה על הפלה יזומה, וזה מטריף אותי, כי מצד אחד הרגע מת לנו ילד, אז שאני אבחר להרוג עוד אחד?! ומצד שני אני פשוט לא מסוגלת עוד פעם לכאוב, ולהקיא, ולהרגיש את עצמי חולה במחלה קשה למשך 9 חודשים, אחרי שעוד לא היתה לי הזדמנות להתאושש פיזית מהשניים הקודמים. ואני רואה כמה שהחולשה שלי גזלה מהיחסים שלי עם רוני, וכמה שהיא כל פעם מבקשת את אבא גם כשאני עומדת מולה ומציעה לה לשחק או ווטאבר, וכמה שהיא כ

  כמה שהייתי רוצה להאמין באלוהים. כמה שנים, כשהייתי צעירה יותר, חיפשתי את הדרך שלי להתחבר לתחושת כח עליון שתכוון אותי. ומעולם לא הצלחתי. קראתי, עשיתי, ולא רק יהדות, גם דתות אחרות, כי ידעתי שלאלה שמאמינים יותר קל בחיים. אבל זה פשוט לא הלך. הגוף עשה והמוח לא התחבר, והלב לא הצליח להרגיש. ואז, כשהתחלתי לעבוד במקצוע, כעבור כמה שנים נטשתי את הנסיונות האלו. כי זה פשוט לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים רגילים, לא רעים ולא טובים, סובלים. וכל מני פדופילים חיים להם בבריאות טובה עד 120, אפילו בלי לחץ דם גבוה וסכרת. והחלטתי שאם יש אלוהים שמאפשר את כל זה, הוא לא ראוי לשניה אחת מזמני.  ורק בלידה הזאת נזכרתי בו שוב. וביקשתי, התחננתי בפני ההוא שאני לא מאמינה בו שישנה את הכל. שיהרוג אותי, שיגרום לי לסבול כמה שצריך, רק שיתן לבן שלי את החיים שתכננו לו. שיתן לו את הנשימה הראשונה שלו. כל כך רציתי להאמין באותם רגעים. אני עדיין כל כך רוצה להאמין. כי להבדיל מאלה שמאמינים, אני נמצאת כאן לבד. אין לי למי להתחנן, וגם לא את מי להאשים, ואין אפילו אוזן קשבת שם למעלה. וזה מונע ממני את האפשרות לחשוב שהבן שלי מלאך, ושנפגש בגל