אמא לאחת וחצי

רוב המיטות מתמלאות ומתפנות לאחר מספר חודשים, סדין חדש, שמיכה צבעונית, כדור שניים ביום, החולות כאן משוחררות לשישי שבת, הן אינן מסוכנות לציבור,  גם הרופאים אינם חוששים מהן.  יש להן ביקור חולים - כמעט בכל שעה משעות היום.  והלבוש שלהן חופשי, שתהיה הפרדה,בינן לבין ההן, האחרות..... על המיטות ליד החלון, שאלת?  לא מותק, לא כדאי לך לדעת, או לגעת, או להתקרב! אלה המיטות של ה"מסוכנות" האחרות! אלה נמצאות במצב הכי קשה.  5 כדורים ביום, זריקות, לפעמים שתיים ביום, יש להן ליד המיטה שלט עם השם שלהן לעיתים תשמעי זעקות בוקעות בלילות מהאחרות,  הרופאים מכירים אותן בשם,  הן אינן משוחררות הביתה בשישי שבת, הן כמו בכלא כאן, חייבות ללבוש את הכותונת, שלא יברחו שלא יתבלבלו. הן אינן מורשות לצאת החוצה, ולכן הן ממוקמות ליד החלון.  שיראו אור יום,  לראות ולא לגעת,  ומדי פעם בפעם הן מביטות בקינאה במי שפוסעת חרש החוצה,  עם בטן עגולה או עם תינוק בידיים,  באותו הלילה הכי קשה להן להרדם,  לי יש שלט שם חקוק באותיות זהב,  ולך?

  זה נושא שעולה המון בפורום וסביבותיו, ההבדלים והשוני בינינו. אז יצא לי לכתוב הודעה על השוני בהתמודדות, ואיך הצלחנו לעלות על ולגשר על ההבדלים. זה משהו שהייתי רוצה לזכור ולשמור.  קודם כל מצטטת את בעלי - הגבר מתחבר לתינוק אחרי שהוא כבר נולד. כל הדיבור לבטן בהריון, והנפנופים לילד באולטרסאונד זה לא זה. הוא לא התחבר אל הילד הורמונלית לפני שנולד, לא הרגיש אותו 24 שעות ביממה... זה כמובן לא אומר שלא כואב לו, אבל כואב לו בצורה שונה. גברים מתמודדים על ידי הדחקה. הדבר הראשון שבעלי עשה זה לחזור לעבוד ולפחות שם לנסות לשכוח ולא לחשוב על אושרי. ורק כעבור חמישה - שישה חודשים, כשאני נהייתי מספיק חזקה כדי להחזיק את המשפחה, הוא התחיל להעלות לעצמו כל מיני מחשבות ודברים ולעבד אותם. כנראה כשזה היה טרי כאב לו מדי לגעת בזה.  מאוד הפחיד אותו לשמוע ממני שאני לעולם לא אתגבר, ושייקח לי שנים. מצד אחד צדקתי, ואני אבכה עליו עד יום מותי. מצד שני טעיתי ובגדול, כי הנה עוד לא עברה שנה וחיי היומיום שלי יומיומיים להפליא. אני צוחקת ונהנית. איך?!?!?!  בעלי לא היה מודע לכמות הדברים שמזכירים לי מה קרה, בכל רגע נתון, כמה התרג

  לא רוצה את אמא! היא קמה בבוקר בבכי, במיטה שלנו, לידי, בצעקה לתוך האוזן שלי. ואני? איך אני קמה? איך אני קמה ומחייכת ומנסה, מנסה בכל כוחי למשוך אותה מאבא הישן, מדרבנת אותה להתחיל את הבוקר איתי, מפצירה, משדלת, מפתה, מנסה בכל כוחי לא לכעוס. לא לבכות. ואומרת לה - לא יפה, איך שאת מתנהגת, אבא ישן, אני קמתי להיות איתך, להכין אותך לגן. בואי.  ובסופו של דבר, היא בורחת ממני בבכי ומעירה את אבא.  ואני שוב אומרת לה - לא יפה איך שאת מתנהגת, ומנסה לעצור את הדמעות, ובורחת לעשן. והיא רצה אחרי, מחבקת, ואומרת "אוהבת", ובורחת חזרה לאבא. ואחרי נשימה עמוקה אני חוזרת אליהם, ומסיימת להלביש, ומאכילה, ומסרקת, ממשיכה את הבוקר כרגיל, בחיוך, ומנשקת אותה בדלת, והם הולכים לגן, ואני לא בוכה. אני רק מיואשת.  ואני אף פעם לא יודעת איזה חלק מזה נגרם בעקבות ההריון. ואיזה חלק נגרם בעקבות האובדן. ואם אושרי לא היה קורה, האם הייתי מרגישה את זה? האם הייתי מרגישה הקלה, מרגישה שהיא מפנה לי זמן מנוחה, זמן לעצמי? האם היא היתה מעדיפה את אבא בכל מקרה, כי בנות מעדיפות את אבא? או שאני, רק אני אשמה, שפספסתי ואיבדתי את מה שה