אמא לאחת וחצי

 למה אמא לאחת וחצי? כי כמה ימים אחרי הלידה התחבטתי בשאלה אם אני אמא לאחת או לשניים. הרי כבר בהריון של רוני הבנתי שהפכתי לאמא הרבה לפני שילדתי. האהבה, החרדה לשלום התינוק, והמוכנות להקריב בשבילו מתחילים בשלבים כל כך מוקדמים שברגע הלידה אני הייתי כבר אמא בשלה יחסית. ובלידה הזו, עם התינוק שלא חזר איתנו הביתה להיות לה לאח, נשארתי עם כל כך הרבה סימני שאלה. ברור שאני אמא שלו. אבל אני אמא לאחת? אמא לשניים? מה אני בדיוק? ואז הרהרתי בחוויות של חברות שהן אמהות לשניים, ולאחר כמה ימים הגעתי למסקנה שכדי להיות אמא לשניים אני חייבת לעמוד לפחות פעם אחת בין שני ילדים צורחים, ולבחור. ולמרות שאני אמא לרוני, ואמא לבן שלי, אני לא אמא לשניים. עדיין לא.  אני ובן זוגי הם היחידים שמכירים את הבן שלנו, אנחנו המצבות החיות שלו. אנחנו כואבים במקומו, וכל עוד אני חיה וכואבת הוא בתוכי. להיות לו לאמא, אפילו לתקופה כה קצרה, הביא לחיי כל כך הרבה אושר ואהבה. אני רואה את הכאב כתשלום על האושר, ואני חושבת שהוא שווה את זה, גם אם ההתחייבות היא לתשלומים בקרדיט לכל החיים. כאילו שחתמנו על חוזה עם השטן - חיים שלמים של צער עבור תשעה

   דווקא בעניין ההנצחה מיד היה לשנינו ברור שהוא יונצח בקעקוע  חברה עזרה לי לראות שמטרת הקעקוע זה להזכיר לי אותו, ולא להכאיב לעצמי, לכן לקח זמן עד שמצאתי רעיון מתאים. רציתי לצייר את הקשר בחבל הטבור שיוצא לי מתחת לעור, עושה לולאה וחוזר מתחת לעור, ובכלל התחשק לי קעקוע עם דם, משהו שיכער אותי, משהו  שהאסתטיקה שלו תהיה מזעזעת. והיא אמרה לי שאני לא צריכה קעקוע שיעיר בי את הכאב , כי הכאב לא הולך לשום מקום, אף פעם.  ואז בפורום אמריקאי כלשהו מצאתי אמא שכתבה שהיא הנציחה את ילדיה בקעקוע של פרח ששני פרפרים מתקרבים אליו ומסמלים את הילדים החיים שלה, ופרפר אחד מתעופף ממנו - וזה עבור הילד שהם איבדו. נראה לי טוב להוסיף גם את רוני - נקודת האור בסמל העצב הזה. שמרתי על הקונספט בעיצוב אחר, ואני אלך לעשות בקרוב. בעלי יחזיק לי את היד ואני בטוח אבכה בזמן שיעשו לי.  אני אעשה את הקעקוע בפרק יד שמאל, גם כי אני רוצה שהוא יהיה לי כל הזמן מול העיניים (לא נשאר ממנו שום דבר מוחשי, וזה מטריף לי את הדעת), גם כי זה מזכיר לי את קעקוע המספרים של ניצולי שואה (זה אומר לי משהו על השרדות), גם כי זה מסמל לי משהו שימנע ממני לחתו

   נבגדת.... כך בדיוק אני מרגישה....  לפני שבוע שאלתי אותו אם הוא חושב על הילד שלנו, והוא ענה לי שאין מה לחשוב. שהוא לא חושב עליו כל יום. שהוא חושב עליו כשיש לו זמן, וזה לא בא על חשבון דברים אחרים...  ואני כל כך כועסת עליו שהוא משאיר אותי לבד בים הדמעות הזה. ואני כל כך מתגעגעת לאותם ימים ראשונים בהם החזקנו אחד את השני ובכינו יחד. עכשיו אני מחזיקה את עצמי ובוכה לבד.  למה כל התמיכה שלך היתה עם תאריך תפוגה? ולמה דווקא אתה מעיז לשאול אותי כמה זמן עוד אני מתכוונת להתאבל? ולמה אתה זה שחושב שלדחוק את הבן שלנו לבוידעם ולהוציא רק כשיש זמן וזה לא מפריע לשגרה זו דרך התמודדות. ולמה אתה לא מבין שההדחקה הזו בסופו של דבר תהרוס את שנינו? ואני אקום בוקר אחד לגלות לצדי איש שבור וכועס על העולם כי הוא שכח כבר למה...  ואיך זה שדווקא אני, שלומדת לקבל את הכאב, ולצחוק עם הכאב, ולחייך וליהנות ופשוט לחיות עם שני הילדים שלי יחד, דווקא אני זו שלא בסדר?  ואולי מה שבאמת מפחיד אותי זה שיצליח לו, שהוא באמת באמת יוכל לשים את כל זה מאחוריו?  איך שחסר לי לשתף אותו בכל מחשבה ובכל שלב בתהליך עיבוד הנתונים שלי, כמו שעשיתי

   כבר בהריון של רוני גיליתי את האשמה. את האשמה על כל סיגריה שעישנתי לפני שגיליתי, ועל כל אלה שאחרי. על כל כדור פרנטל ששכחתי לקחת, כל משמרת לילה שהרשתי לעצמי לעבוד, כל קוביית שוקולד שהגנבתי במהלך איזון הסכרת, כל מחשבה רעה שהיתה עולה לי בראש, כל שניה של כעס אחרי שהייתי מסיימת להקיא בפעם העשירית, על אלף ואחד דברים נוספים. בהריון הזה הרגשתי כל כך לא מסופקת. ראיתי את חברותי מסיימות להניק ולא נכנסות כמוני שוב לתוך הסרט הזה אלא מתחילות לאט לאט לבלות. אוי, איך קינאתי בהן, אוי איך כעסתי על עצמי שלא שמרתי, שהריתי לפני שהספקתי לצאת לפאב כמו שצריך, ולישון לילה רצוף, ולנסוע לחו"ל, וסתם לקחת אופטלגין כשכואב לי הראש, ופשוט לעבד את כל חווית ההורות המופלאה הזו לילד ראשון... וכמה שלא היה לי כח לבחילות האלה, ולטמטמת שהופכת אותך לצל אילם של האישיות שלך, ולחולשה התמידית, והעייפות, ונדודי השינה, וכאבי הגב... וכמה שלא היה לי כח שוב להתעורר, ולהניק, ולנדנד, ולהסתובב ימים שלמים עם מנשא, ולעשות את זה כפול... כאב לי כל כך שאין לי יותר אפשרות לשחק עם רוני על הרצפה, או להרים אותה על הידיים, או לקלח אותה, או

   לפני מעט יותר מחודש (אנחנו מעדיפים שלא לחשוב על התאריך המדויק, כי זה קרה ביום הולדתה של בתם של החברים ההכי טובים שלנו) הייתי בשבוע 39, הריון שני, לא מתוכנן בכלל (הגדולה בת שנה ותשע) עם צירים לא סדירים כבר כמה ימים, והגעתי לביקורת שגרתית אצל הרופאה שלי בהריון בסיכון (סכרת, לא משהו רציני). ואז לא הצליחו לחבר אותי למוניטור. אז הלכתי קודם לאולטרסאונד. ואז הטכנאית שמה לי את המתמר על הבטן ואני רואה שהתמונה לא זזה. ומייד אני מבינה שלעובר אין דופק והוא מת, ואין לי שום ספק. וכשהרופאה באה, אני אומרת לה - את לא צריכה לספר לי, אני יודעת מה הבעיה במוניטור, אני יודעת מה חסר באולטרסאונד. והיא נותרת ללא מילים לדקה. והאחיות מסביב שואלות את הרופאה את כל השאלות שאני אמורה לשאול - האם היא בטוחה? האם זה הפיך?. ואני רק חושבת באותו רגע - למה אני הייתי צריכה להבין את זה מייד? למה לא יכולתי לבחור במקצוע אחר (אני אחות), ואז להמשיך עם איזשהו שביב של תקווה לפחות לעוד כמה דקות - אולי היא טועה? אולי בבית החולים זה יתברר כלא נכון? אולי זה יסתדר? גם לבעלי לא נתתי אפילו את העשר דקות של תקווה מפוחדת בנסיעה מהעבודה ל