אמא לאחת וחצי

היום דיברתי עם אושרי  היום ביקרתי את הבן שלי היום שוב צלצלתי למחלקת נשים, לשאול אם העוסי ת נמצאת, לשאול אותה איך מוצאים אותו. ושוב היא לא היתה. ופתאום ברגע אחד אמרתי לעצמי - די, זהו, אין יותר לא נמצאת, אין יותר להמתין. את אמא שלו, תחפשי!  ולא יאומן כמה שזה היה קל... חיפוש אחד בגוגל חברת קדישא חיפה, טלפון אחד, איש אחד שמקליד את הפרטים שלי במחשב, והופ! תוך פחות מחמש דקות יש בידי חלקה, ושורה, ומספר קבר... ובאותו רגע שמתי טישו וסיגריות בתיק, והייתי כבר בדרך...  ובכניסה פגשתי איש, עובד בית העלמין, ערבי , שמייד עזב את כל מה שעשה, הביע את תנחומיו, ואמר שהוא ייקח אותי. ובשביל המוצל, בדרך, הוא על אופניים ורודות ואני על שתי רגליי, הוא שואל אותי בן כמה היה התינוק שלך? באיזה שלב הריון? ומספר על הבן שלא נולד לו, והיה צריך להיות בן עשר, ועל ארבעה אחים ואחיות שלו שלא נולדו גם. ועל אשתו, שנשברה מכל פעם שמילאה טפסים בבית החולים ״הריון מס׳ שמונה, ילדים חיים - שלושה.״ וכשהגענו, לחצתי לו את היד ואמרתי לו תודה, שהוא עזר לי להגיע לכאן. והוא שואל - את צריכה שאני אחכה ואלווה אותך בחזרה? ואני עונה לו - לא הבנת

  שאלה חשובה שנשאלה בפורום הורות אחרי אובדן. מזמן לא חשבתי על זה, וניסחתי תשובה שהפתיעה אפילו את עצמי בבהירות שלה. בכמה שאני מודעת לאפקט ה״מה אם״ גם אם אני מגרשת את זה מהמודעות. אז מה אם אושרי היה חי, היה בן אחד עשר חודש, היה לי שני ילדים ולא אחת וקצת?  האמת - משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, כי זה ממש חסר טעם ומטרה. ביומיום זה מתבטא גם בזה שאני קצת הכרחתי את עצמי לשכוח מה סדר ההתפתחות שהוא היה אמור להיות בו כרגע, וזה גם אומר שאני קצת הדחקתי בתוך עצמי מה רוני עשתה בשלב הזה. ויש לעתים מצבים שבהם הכל עולה, בעיקר אציין את השנה האזרחית, שבה העץ המקושט עומד על הרצפה וזה משגע אותי, כי אמור להיות לי תינוק זוחל ועומד, והעץ אמור לעמוד גבוה גבוה... משתדלת גם את התחושה הזו לדחוף לבוידעם. ואם כבר אני מתמסרת לדמיון, אני לא יודעת מה לדמיין. טיפול בתינוק בן כמעט שנה - קלי קלות, דמיוני מפליג ללא בעיה. השילוב שלו ושל רוני, סדר יום בו אנחנו מטופלים בשני ילדים ולא באחת - זה נעלם ממני. לא מסוגלת לתאר את זה. זה מה שמסמל את אי הפיכתי לאמא לשניים - שאני עדיין לא מסוגלת לדמיין לעצמי מה זה לעמוד בין שני ילדים ש

  אלה פוסטים שכתבתי בפורום אובדן, ויצאו לי ניסוחים מוצלחים במיוחד והעלתי דברים שאני רוצה לזכור. אז קצת עריכה להוציא פרטים של הנמענות, והנה זה פה... לידיעת הקוראים, הוספתי עוד בהמשך. לקח לי המון זמן להבין שבעוד שאני התמודדתי באותם ימים קשים "רק" עם הלידה והפרידה מהבן האהוב, לבן זוגי היתה באותו זמן גם התמודדות אחרת - הוא היה צריך להתמודד עם הפחד שגם לי יקרה משהו, והוא יישאר בתוך הזוועה הזאת לגמרי לבד. הבנתי את זה רק בדיעבד, ולאחר הלידה לא היה לי ברור מה הוא כל כך לחוץ אם הפסקתי לדמם, ואם אין לי גודש בחזה, ואם המחזור הגיע כמו שצריך, ועוד אלף ואחת שאלות בריאותיות שהוא לא טרח לשאול אותי אחרי הלידה הראשונה. אני אמנם עברתי את החלק הפיזי של הדברים, אבל לרגע אחד לא הייתי צריכה לחשוש שאני אשאר בודדה וכואבת. זה לא פחות קשה, ואולי אפילו יותר מפחיד. אצלי הזכרון של יום וחצי בבית החולים מעלה חיוך עצוב.  הצרחה האילמת היא גם משותפת לנו. מה שעזר לי זה שוויתרתי על חופשת הלידה, ואחר 6 שבועות חזרתי לעבוד, וזה מילא לי את האוזניים ברעשים של חיים. כי להסתובב לבד בבית בריקנות הוציא אותי מדעתי. אמנם י

  הגיע ועבר החג המשמעותי ביותר בשנה ובבית עדיין עומד העץ שקישטנו שלושתנו יחד, עומד על הרצפה באמצע הסלון, ועם כל מבט משהו בלב שלי נחרד - איך את שמה עץ על הרצפה?! יש לך תינוק זוחל ועומד! עוד שניה אושרי יהפוך את העץ, ויקרה אסון! והעץ ממשיך לעמוד על הרצפה, להבהב בנורות, ושום אסון אינו קורה. אה, האסון כבר קרה? כבר כמעט ושכחתי, הוא כבר נכנס לי לשגרה... ואולי זה לא האסון. אולי האסון הוא בזה שאני לא יודעת מה לאחל לעצמי בשנה הבאה. הרי את הדבר שהכי רציתי לשנה הבאה גזלתי מעצמי לבד, בהחלטה חד משמעית, ובודדה מנשוא. האם לבקש את הזוגיות הזו, או זוגיות חדשה? להתאהב בו מחדש, או לפתוח את לבי לאחר? לסדר את העבודה הזו, או לצאת לדרך מקצועית חדשה? ורק אחת, ילדתי היחידה, רק לגביה המשאלה שלי ברורה, אך הדרך לוטה בערפל. אז הנה רשימת החיובים לשנת 2012 הריון ולידה 1 אהבה אבודה 1 ילדה 1 חברה אמיתית  2 חברה אבודה  2 אמא - בכלל לא חלק מהחישוב... לא מסתדרת לי החשבונית, חייבו אותי על תינוק שלא קיבלתי. תקראו למנהל משמרת בבקשה, אני דורשת זיכוי... נ.ב. חגגנו עם חברים, לא בכיתי, לרוני היה הכי כיף בעולם, הנשיקה בחצות היתה