אמא לאחת וחצי

  וגם הפעם אני ממיינת ציוד תינוקות ולמרות כל מה שקרה לי עדיין העניין אינו סגור אך מצאתי כוחות  ומסרתי. את כל הבגדים. את מיטת התינוק שישנו בה רוני ומאור. המובייל ששירת אותם. זרקתי את העגלה שלהם. מסרתי את בגדי ההריון. את הטרמפולינה. את המנשאים והמצעים למיטת תינוק. את כל הצעצועים. במחשבה מסוימת שסגרתי מעגל ואני חופשיה. והשארתי לעצמי למזכרת קופסא אחת בלבד. עם ג'ינס הריון בודד. ועם חזיות הנקה. וחולצת ההנקה האהובה עלי. ועם משטח החתלה מהשידה שמזמן איננה. ושלושה מנשאים אהובים שמהם לא הצלחתי להפרד. ושני סטים של בגדי תינוקות שלבשו רוני ומאור. והשמיכה שכיסתה את שניהם. וכמה צעצועי תינוק אהובים. וזהו. ואני בספק מה הצמצום אומר. כי כששמרתי את המנשאים, ואת חזיות ההנקה ידעתי שלא השתחררתי. וזה לא רק למזכרת. ואולי זה לא סוף הסרט. ובעצם אפשר לרצות ולא לרצות עוד ילד בו זמנית. והלוואי תבוא המנופאוזה ותפטור אותי מהסרט לתמיד.

  אי שם בתוככי הבלוג הזה שנים אחורה, כתובה לה בקשה. לראות את האיש נופל לבור דכאון משלו. כתבתי בכוונה מלאה את אשר הרגשתי באותו רגע, ואף ברגעים רבים לאחר מכן. וקיבלתי. נקמה שמוגשת מאוד קרה. ומה שביקשתי קרה וצפיתי בו נופל עמוק יותר ממני, לבור דכאון ללא תחתית כל כך עמוק שאפילו לי, המנוסה בטיפוס מבורות, לקח זמן להבין את עומק הנפילה וצפיתי בו בבור, מהצד. ולא, לא שמחתי. ולא שמחתי לעיד, למרות שאולי גם הגיע לו. ולא עזבתי אותו בחולשתו. ולא דחפתי אותו עמוק יותר פנימה. אבל התחזקתי, כל כך התחזקתי מהנפילה שלו. כמעט כמו מהנפילה שלי עצמי. ולמדתי להיות ברשות עצמי. מפרנסת והורה יחידה. והתגברתי על כל פחדיי מקודם. והוא חזר ועלה מן הבור. הרבה בזכות התרופות. הרבה בזכותי, כי ידעתי להביא אותו לטיפול הנכון. הוא חזר, אך אני לא חזרתי לאותו המקום. ומצאתי את עצמי במקום אחר. מקום שמעריך את העצמאות. את הלבד. את השקט. את האחריות הבלעדית עם כל הקושי שבה. שמעדיף את הלבד והאחריות הכבדה על פני החלוקה שהיתה כאן קודם. וכשלא רוצים לחזור, לא ברור לאן רוצים להמשיך מכאן. האם יש מקום לביחד, אחרי שהתאהבתי בלהיות לבד