אמא לאחת וחצי

  אז כן, בהחלט אחרי ה-מיני-הפלה חזרתי לפרוזאק. האמת? אחלה דבר! תזכירו לי, למה לא עשיתי זאת קודם? אה, נכון, רציתי למצות את הכאב עד למקסימום. ועכשיו, עכשיו מזמן כבר אין כאב. יש מועקה. ואת המועקה כבר ממש, אבל ממש, מיציתי. בכל אופן, מה שקורה זה ככה - זה לא שאין יותר ימים קשים, אבל הם נגמרים מהר יותר. לפעמים זה מסתכם רק בחצי יום. לפעמים רק יומיים. ובוודאי, בוודאי לא כל הזמן. וכשאני לא בתחתית, אז אני למעלה. קל יותר לצחוק. קל יותר לחייך. קל יותר לתת מקום לתקווה. ואולי, ואולי מה שהכי חשוב לציין הוא - שאני שוב בוכה! כשמשהו מעציב אותי, כשאני נפגעת. הן לא חונקות אותי מבפנים יותר, הן נשפכות החוצה בנהרות, ושוטפות חלק מהקושי. מעולם, מעולם לא הבנתי כמה שזה טוב, לבכות. עכשיו אני מבינה. וגם, גם קל לי יותר לצרוח את כעסי החוצה. לעקור את כל הפצעים עם סכין מטבח. המממ, איזה דימוי מוצלח... וייתכן, ייתכן שהוא נותן לי תקווה שמזמן לא היתה שם, הפרוזאק הזה. ואולי בכלל לא היתה מופיעה בלעדיו. איך כל פעם ממעמקי הכעס, מתוך אכזבה אבסולוטית, שוב ושוב צומחת לה תקווה למחר חדש. איך שוב ושוב מופיעה לה אמונה במשהו שפעם אחר

https://youtu.be/-YSDpWqgC6w זה שיר הערש שאני שרה לרוני. כבר מעל שלוש שנים, יום יום. זה השיר שאני מרדימה איתו תינוקות זרים. זה השיר ששרתי לאושרי בבטן יחד עם רוני, יום יום. ולפעמים שרתי לו בבטן לבד. זה השיר ששרתי לו על הקבר, לפני שהלכתי הביתה. כשביקרתי אצלו לראשונה. זה השיר שכל כך הכאיב לי כל לילה לאחר הלידה, כשהשכבתי את רוני לישון. השיר ששרתי בחושך, עם הגב אליה, יד אחת מחזיקה בידה הקטנה, והיד השניה מנגבת דמעות. מייחלת שהיום הקול שלי לא יישבר בבכי, ואני אצליח לשיר אותו עד הסוף, עוד פעמיים, כפי שהבטחתי לה. זה השיר שכבר לא מכאיב לי כמו פעם, שלפעמים זורם מפי ללא כל מחשבה, בעוד שאני סוקרת בראש את המלאי במקרר או משהו פרוזאי אחר. ורק לפעמים עולים בי הזכרונות על איך זה היה, כשפעם שרתי לשניים. ובוודאי, בוודאי שאני כבר לא בוכה. ולפעמים בזמן השיר אני מסוגלת להתרכז רק ברוני, שולחת לה בחושך דרך גלי קולי את גלי האהבה שלי. אלו הרגעים שאני הכי אוהבת.

  אולי בעקבות משהו שפונצ'י כתבה בפורום הריון אחרי אובדן, פוסט על חשבון נפש ומסע סליחות לאנשים שלא היו שם עבורה בזמן ואחרי האובדן. גם אני הכנתי לי לא פעם רשימה של אנשים כאלו. חברים שהתמוססו להם. משפחה ששתקה. חברים, חברים רבים שכן היו שם, שהושיטו יד לבור השחור ומשו אותי מן המים, לפעמים רק כדי לקחת אויר ולצלול שוב. חברים שהחזיקו בידי ומנעו ממני ליפול חזרה לבור, פעמים רבות מספור.  אך לא עליהם אני חושבת כרגע. בתקופה האחרונה חוזרים לחיינו אנשים מהעבר הרחוק. חברים שהיו ממש קרובים פעם, והקשר עם הזמן ניתק כמעט לחלוטין. ועכשיו אנחנו מספרים להם על אושרי, כחלק מעלילות המשפחה מאז המפגש האחרון (לפני תקופת הילדים), וכמובן יש את ההפתעה, הזעזוע, הבעת הצער... ועכשיו אני מבינה שמפריע לי משהו. מפריע לי להתקרב לאנשים שלא היו שם כשהוא מת. זה לא הגיוני, כי הרי הם לא עשו זאת מבחירה, לא היינו בקשר כבר שנים לפני כן, אבל איכשהו זה מה שיש. מפריע לי שהם מקבלים עכשיו את הגרסה המלוטשת והמקוצרת של האסון, ולא רואים באמת עד כמה זה ריסק אותנו, בזמנו. האם הם מסתכלים עלינו בעיניים של פעם, האם הם מבינים שאני אדם אחר?  

  לא, לא להבהל, לא אצלי. כתבתי פוסט לגבי תמיכה בחברה לאחר לידה שקטה, נראה לי ראוי לשמור אותו כאן, כמו שהוא. אז ככה, אני פשוט אשפוך כל מה שעולה לי, בלי פילטרציה.  מה לא להגיד בשום פנים ואופן:  זה לטובה, יש לזה משמעות נסתרת, זה שיעור, זה תיקון לנשמה. זה עדיף מאשר ילד נכה/חולה/כל דבר. עדיף ילד חי. כנ"ל לגבי מזל, אם היה מזל הייתי יולדת ילד חי. כל דיבור על ילדים נוספים. זה לא במקום, זה לא מוחק, וזה לא מפצה. נ.ב. גם ילדים קיימים זה לא מפצה, ולא תמיד מנחם. נ.נ.ב. זה נורא מפחיד, לחשוב על עוד הריון. הריון זה לא דבר בטוח.  לא לדבר על ילדים והריונות של אחרות. לא של מכרות, לא של סלבריטיז, לא פרסומות ולא קומדיות רומנטיות. ל-פ-ל-ט-ר כמה שאפשר. כמובן לא להסתיר דברים גדולים וחשובים כמו הריון של אחותך נניח אבל לציין ביובש ולעבור הלאה לנושא אחר. לא, אבל ממש לא להתלונן כמה קשה זה בהריון, בלידה, עם תינוק, עם שלושה ילדים, עם תשעה ילדים, עם ילד מיוחד.... שום דבר לא יכול להיות יותר קשה מלידה שקטה. כל לידה מזעזעת ולילות חסרי שינה עם תאומים לא משתווים לזה. לא להתלונן. להודות ולהעריך כל רגע. מחשבות שיעזרו