אמא לאחת וחצי

לפני האובדן היא היתה תמימה. עסוקה כל כך בלהתלהב מהאמהות שלה, שלא ראתה סביבה דבר מלבד ילדים. לא ראתה אפילו את עצמה. וכשהאובדן היכה בה, היא נפלה עמוק כל כך שלא שמעה עוד דבר מלבד הצרחה של עצמה. ימים רבים היא שכבה שם בתחתית הבור , מחוסרת כח, שומעת את ילדתה הגדולה קוראת לה משפת הבור, ולא מוצאת את הכוחות לקום. עד שיום אחד, אנשים ירדו לתוך הבור, אנשים מוכרים וזרים, עזרו לה לשבת בפינה נוחה עם שמיכה, הכינו כוס תה והשאירו כריך ופנס. ועלו חזרה למעלה, והבור הפך לפחות חשוך. ולאט לאט היא צברה מספיק כח כדי לזחול במעלה הסולם למעלה, עד לשפת הבור, וראתה אור, ושדות ירוקים, ושמיים ואת השמש. והסתנוורה ונפלה חזרה אל הבור בברכיים שרוטות, אך עתה היא ידעה שיש אור מחוצה לבור. ושוב באו האנשים, והפעם נתנה להם יד ונתמכה בהם בטפסה בסולם. וחיבקה את בתה ורצתה להתרחק מן הבור, אך גילתה שהיא נושאת אותו בתוכה. והיא לא היתה תמימה יותר. היא ידעה כי ישנם בורות שחורים, האורבים בנפשו של כל אחד ואחד. והחליטה למלא את הבור שלה באהבה, כדי שיהיה רך ונעים ליפול לתוכו.

  קראתי לי לאחרונה את הבלוג מהתחלה, ועליתי על משהו. מתישהו בחודשים הראשונים התייחסתי כאן לרשימות של אנשים שהיו לצידי בעת האובדן, ואנשים שלא. ועליתי על כך שבשנים שעברו מאז האובדן גם הרשימה עברה שינוים מקיפים, רק שאף פעם לא טרחתי לעדכן. אז נתחיל מאבא שלי. שכמה חודשים אחרי האובדן מצאתי את עצמי מספרת לו שנפרדתי מחברת ילדות בגלל קנאה בילדים שלה, כי הוא שאל מה קורה איתה - והוא הבין. ומאז הוא ליווה אותי בלא מעט תהליכי אבל בתור אלמן מאשתו השניה והאהובה גם עליי, זאת שלא אמרתי לה אמא. ובת זוגו שקיבלה אותי לתוך ליבה בלי לשאול שאלות, כחלק מהגבר שאיתה, וזה שבה את ליבי. גם היא ידעה לשאול, להקשיב ולחבק. חמותי, שאמנם מכעיסה אותי מדי פעם אך עדיין הכאב של שתינו גלוי אחת בפני השניה ומאפשר קרבה שמעולם לא היתה קודם. בנות הדודים שלי, שקיבלו בהבנה ובלי שאלות אם נעלמנו ולא באנו למפגש משפחתי. הייתי אומרת שאין לי מצב רוח - והיו עונות - אה, אוקיי. האחיינית שלי בת ה12 דאז, שסיפרה לי כמה שהיא בכתה. אמא, שמאז החלה לקחת טיפול תרופתי, לאחר לא מעט עידוד שלי. וכיום לאחר מעל 3 שנים על כדורים, יש אצלה שיפור משמעותי במידת