אמא לאחת וחצי

  אז ככה, לשכנים ממול נולד תינוק. ובלילה כשאני יושבת בפינת המרפסת אני עוקבת כבר כמה שבועות אחר התקדמות המשפחה הטרייה. מזהה שינוים דקים בגוון הבכי, מתארת את ההתרחשות לפי הקולות. וזוכרת בדיוק את הקושי, וחושבת לעצמי, כשאני שומעת את התינוק הבלתי נראה ממשיך לבכות לפנות בוקר, ואת ההורים מתווכחים - איזה מסכנים, הם כל כך מאושרים ולא מבינים את זה... מכאן ההגדרה הזאת להורות - אושר קשה. ומה איתי? אני מאושרת, אם כי סטייל אושר קשה כנראה. בנזוגי על תקן נפקד/נוכח, אני מבלה עם רוני בחופש מלא, די נהנית מהחופש. נהנית להיות אמא משרה מלאה. ואני מתקדמת. אני מבלה עם חברה בהריון שלישי ומרגישה טוב. אני שומעת את התינוק של השכנים כל לילה ומדי פעם עולה לי חיוך הבנה, ומדי פעם אנחת רווחה של אמא לבת חמש שישנה רצוף, ולא עולות לי דמעות. ואני לא נשברת במחזור ולא מרגישה את הדחיפות לעוד הריון כמו קודם. ייתכן זה כי הזמן שוב אינו חומק מבין אצבעותי, אלא אני חיה את הזמן. וייתכן כי אני חולמת חלומות קטנים הניתנים למימוש מיידי, מקסימום בסופש הבא.