אמא לאחת וחצי

  כבר שלושה ימים. התחיל שבוע לפני האיחור במחזור. הבחילות עוד פה. בדיקת ההריון הביתית היתה עם שני פסים. ומוזר. לא יכולה להגיד שאני מפורקת. בכלל לא. קצת עצבנית מהרגיל (ברור, כואב לי ויש לי בחילה) וזהו. זה לא שלא אכפת לי. דווקא התחברתי להריון, שמחתי בו. ליטפתי את הבטן וחשבתי שאני שרה לשניים. אבל אני עושה השוואות, וממש אין מה להשוות בין הדימום המעצבן הזה לבין הלידה. ועכשיו כשאני לא בהריון, אני מתפנה לתכנן את החיים שלי הלאה לחודשיים הקרובים, עד שהמחזור יסתדר וננסה שוב. מתכננת בילויים וטיולים ושינויים בעבודה וכל מיני קניות. מוזר כבר אמרתי?

  אז ממה להתחיל? אתחיל מזה שהייתי אצל רופא המשפחה. וביקשתי תרופות לדכאון. וקיבלתי. והתחלתי לקחת. פרוזאק. ממליצה בחום. ונמשיך בזה ששבוע לאחר התחלת התרופות כבר הורגש שינוי באויר. חייכתי בקלות יותר. שחררתי דברים. והסיפור נמשך ביום ההולדת שלי, יום הולדת 31. יום הולדת שנראה אבוד ועצוב, אך יום לפני היתה לי הפתעה: בצהריים הוא אומר לי לארוז לכמה ימים. ואני אורזת, ומגיעים לצימר נפלא, ורוני מתרוצצת בבריכה, ואני זוכה במתנות מעלפות, ואני שואלת אותו - למה? והוא עונה כי אני אוהב אותך, צמד מילים שלא שמעתי בשנה האחרונה, ובעצם בשנים האחרונות. מילים שרק לפני כמה חודשים לא יכל להגיד, כי לא היה מה לאמר. ואני? אני מתמסרת. מתמסרת לתקווה, ולגעגועים, ולחלום על האהבה שפעם היתה. אולי הפעם זה יצליח. ואחרי שחוזרים מהצימר, יש לי בחילה. ויש לי בחילה. ואני מפסיקה לקחת את התרופות, ואני יודעת בדיוק מה זה אומר. אני בהריון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נ.ב. בקריאה חוזרת אני חייבת לעצמי את התוספת הזו. בערב של אותו יום סיפרתי לו שיש לי בחילה, ושעה אחרי כן נטלתי פוסטינור