דיבורים לאלוהים

 כמה שהייתי רוצה להאמין באלוהים. כמה שנים, כשהייתי צעירה יותר, חיפשתי את הדרך שלי להתחבר לתחושת כח עליון שתכוון אותי. ומעולם לא הצלחתי. קראתי, עשיתי, ולא רק יהדות, גם דתות אחרות, כי ידעתי שלאלה שמאמינים יותר קל בחיים. אבל זה פשוט לא הלך. הגוף עשה והמוח לא התחבר, והלב לא הצליח להרגיש. ואז, כשהתחלתי לעבוד במקצוע, כעבור כמה שנים נטשתי את הנסיונות האלו. כי זה פשוט לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים רגילים, לא רעים ולא טובים, סובלים. וכל מני פדופילים חיים להם בבריאות טובה עד 120, אפילו בלי לחץ דם גבוה וסכרת. והחלטתי שאם יש אלוהים שמאפשר את כל זה, הוא לא ראוי לשניה אחת מזמני.

 ורק בלידה הזאת נזכרתי בו שוב. וביקשתי, התחננתי בפני ההוא שאני לא מאמינה בו שישנה את הכל. שיהרוג אותי, שיגרום לי לסבול כמה שצריך, רק שיתן לבן שלי את החיים שתכננו לו. שיתן לו את הנשימה הראשונה שלו. כל כך רציתי להאמין באותם רגעים. אני עדיין כל כך רוצה להאמין. כי להבדיל מאלה שמאמינים, אני נמצאת כאן לבד. אין לי למי להתחנן, וגם לא את מי להאשים, ואין אפילו אוזן קשבת שם למעלה. וזה מונע ממני את האפשרות לחשוב שהבן שלי מלאך, ושנפגש בגלגול אחר, או בכלל שקרה משהו לנשמה שלו, ולא רק הגוף שהתפרק ויותר איננו. וכל הצער שאני עוברת, אין בו שום משמעות, ואינו למטרת למידה, ואין בו שום העצמה. והתשובה לשאלה "למה" היא "ככה" וזו תשובה לגיטימית בעיני, כי אין לי תשובה אחרת. וכמה הייתי רוצה אם לא להגיד שה' נתן ה' לקח, אז לפחות לצרוח לשמיים שאני כועסת ושונאת. אבל אני כועסת ושונאת את הריקנות שבנפשי.</p><p> כמה שהייתי רוצה לדעת שהוא לא נעלם לגמרי. שיש פינה בגן עדן בה הוא קיים, בה הוא מחכה לי. שיש מקום בו המשפחה שלי תוכל להיות שלמה. אך השמיים מעלי ריקים, ושום רוח אינה מרחפת מעלי כשאני בוכה. אני לא יכולה לדבר איתו ולדעת שהוא שומע, והמילים שלי הן לא רק צעקת הלב המדמם. כל כך בודדה הריקנות הזו, קשה מנשוא. אשרי המאמין.