אמא לאחת וחצי

  החברה ההכי טובה שלי בהריון. ואני שמחה ומתרגשת בשבילה ממקום עמוק ונקי ולא מוכתם. וזה מרגיש טוב. וברגע שהיא מספרת לי אני מרגישה גוש בבטן. גוש של פחד. גוש שיושב שם ללא מפריע, מתחבא מהעיניים הבוחנות שלי, ובבת אחת תחושת השמחה שהרגשתי בהריון שלה, כאילו הסירה את הכיסוי. והרגשתי פחד. אני פוחדת מהריון. ואז, מתחילות המחשבות. פחד? הריון מפחיד אותך? אז אני לא פחדנית, אם מפחיד אותי הריון - אני אכנס בו! משחק מילים משעשע... ואז מגיעים התירוצים, למה אני אכנס בו, אבל לא החודש, וגם חודש הבא לא יוצא, ואז מגיעים החגים, ואני בטח אשתה, וזה... ואז, ראבאק, אני מבינה שאני באמת מפחדת. אז מה בעצם עשיתי כל השנים האלה?????!!! ואז אני נושמת לרגע, ומתחילה לנתח את הפחד. זו שירת הלל לשנה וחצי של טיפול פסיכולוגי, הפוסט הזה.&nbsp;</p> <p>ואני מפחדת להיות בהריון כי? - ההריונות שלי סיוט פיזי מתמשך, תשעה חודשי הקאה ועייפות יתר. - בהריון אני הורמונלית ודיכאונית. זה השפיע על הזוגיות הרבה יותר ממה שחשבתי. זה השפיע על האמהות שלי לרוני יותר ממה שרציתי. - את השפעות ההריונות הקודמים אני מתקנת עד היום, בעצמי וביח