אמא לאחת וחצי

  או יותר נכון - החיים בצל גלגל המחזור. אז יש את המחזור. שמורגש בכל פינה בגוף ובכל פינה בבית. שלושים ושניים מחזורים מאז לכתו, ועדין הריון חדש אינו בדרך. והנה תוצאות המאמצים שלי החודש מושלכים בגושי דם שחורים לפח, על גבי הפד. יומיים בהם אני נעלמת מהחיים של הבית, מתכסה לי בשמיכת הכאב, מנסה למנוע מכאב הלב לחדור. יומיים בהם איני שותפה לעבודות הבית. וזה מורגש. הרי האהבה ששורה בינינו עומדת ביחס ישר לכישורי הניקיון שלי. אז עוד יומיים לסיום המחזור, הר של אופטלגין, הר של כביסה, הר של כלים בני יומיים, קניות, בישול. סטירה אוהבת לבעל - הלו, זה רק יומיים! עובד. כל חודש זה עובד. ומה אם מוותרים על הסטירה? לא עובד. ואז יש את הימים הבטוחים לפני הביוץ. אפשר להתעלם מהגלגל, לרכב עליו אחד לזרועות השני. חבל שזה לא מחזיק מעמד הרבה זמן. תוך שבוע לא יותר, כמו סנונית המבשרת את בוא הביוץ מגיעה הירידה. הפעמים בהן מריבות הבוקר נשארות לערב, ולמחר. ואז, בשיא כל זה, בא הביוץ. אנחנו צועקים ואני מרגישה בפנים את הכאב המתכווץ הזה, צועק לי - הנה אני, ההזדמנות המפוספסת של החודש. עד שאושרי לא נולד מעולם לא הרגשתי ביוץ. כעת א