אמא לאחת וחצי

לפעמים מעייף להיות תמיד באבל. אבל לא נעים לך לבקש הפסקה מעצמך. ולפעמים התיק שעל הגב, התיק הסגור עם הדכאון, לפעמים בא לי להשאיר אותו מאחור. ולפעמים הוא כבד לי, ובכלל אני הייתי רוצה תיק אחר. ולפעמים הדרך הזאת, שעתה היא גלויה לרגלי, לפעמים גם היא מעייפת מדי. ובא לי לעצור בצד ולנוח. ובא לי שמישהו ייקח אותי. ובא לי לרדת לשבילים אחרים שנראים יותר מזמינים. ולפעמים זה מרגיש כמו טיפוס על הר תלול בחושך בלי ציוד מתאים. בשמלה ונעלי עקב, כי דמיינתי שאני באה לאירוע ובעצם אני פה במירוץ לפסגה מול יריב שמכיר את מקומות החולשה שלי. ונראה שההר הזה זה השטח שלו. ואני עוצרת לרגע לחשוב - מה בדיוק גורם לי להשתתף בזה? איך בדיוק התפתיתי לבוא? ולפעמים אני מצליחה לדמיין, איך בהמשך הדרך זה הופך להיות קל. ואני שואלת את עצמי - מאיפה יש את הסבלנות לחכות? מאיפה לוקחים את הכח להמשיך וללכת לכיוון שלי? ולפעמים נדמה שאני מבזבזת זמן על דמיונות ופוטנציאל.

  לאמסטרדם יש ריח של גשם לחיבוק יש ריח של זיעה ואפטרשייב לחברה יש ריח של מרכך שיער שנשאר לבית של אמא יש ריח סיגריות ואקונומיקה ובצק שמרים בתנור לגן ילדים יש ריח של קוסקוס עם מרק. לגן של רוני לפחות. לגן שלי היה ריח של כרוב. וגם לחופשת לידה יש ריח ריח של תינוק מתוק ומצעים מכובסים במרכך תינוקות ריח כה מתוק שבא לבכות או להתפלש בתוכו כמו חתול בקטניפ בדיוק חשבתי שהריח של מאור נעלם ויש לו ריח של ילד, ולא תינוק ואז עצרתי לחשוב וגם לחופשת לידה בלי תינוק יש ריח יש ריח של דם ווסתי וחלב חמוץ וריח פה של נזלת ריח דמעות

  בבת אחת קל יותר לדמיין ילד שלישי משתלב בשגרה. כי את יודעת מה זה לטפל ביותר מאחד. פתאום את באמת יודעת מה זה לעמוד בין שני ילדים צורחים ולבחור. אז קל יותר לדמיין גם שלושה. ומצד שני יש את השאלה על המציאות האלטרנטיבית. האם מאור היה נולד אם אושרי היה חי? ובבת אחת החלום על שלושה נקטע.