אמא לאחת וחצי

  כואב באותן העוצמות, הלב נשבר והדמעות פורצות והנשמה מצטמקת בפנים לגוש כואב וכאילו לא עברו ארבע וחצי שנים כאילו שאין לי בן נוסף בבטן וכואב במקום שהכי לא רוצה שיכאב לי בלידה של החברה ההכי טובה שלי ובצד השמחה וההזדהות והאמת גם תחושת הקלה עצומה על כך שנגמרה הלידה בשלום מגיע הכאב על הווטסאפ שלא יצא לי לשלוח לפני ארבע וחצי שנים. על כך שלאחר הלידה האחרונה ערכתי סידורים ושיחות אחרות. וזה עדיין כואב בצורה חיה כל כך, שהוא לא נולד חי אז. שעברתי את הכאב הזה. שהוא עדיין כאן, החוסר, הוא לא התעמעם והוא לא חלף ולא נאבד במעמקי נפשי. שגם בלידה שלי המתקרבת יהיה את הכאב הזה לאושרי. ואפילו עוד ילד להחזיק לא יתקן את זה. דבר לא יתקן. שאין נקודה אחת בחיי שאינה נגועה בכאב הזה, בעבר, עתיד, הווה, וכל ההתמודדות הזאת לא צפויה להיגמר. ואני פורצת בבכי ברחוב, ובוכה מכאב. ובוכה מזה שאני עדיין כואבת, למרות כל מה שעשיתי מאז, ואין המלטות ואין מנוס ואין מנוחה מהכאב בשום מקום, בשום פונקציה של זמן עתידי. חייבת כח. וזה מכעיס אותי חשבתי שזה יהיה קל יותר כי אני בהריון. והנה, פעם ראשונה שאני נחשפת ללידה בכלל בלי שום מגננות, וא

  18+5 אז בדיוק בשבוע יום ההולדת של רוני היתה שיחת טלפון ממכון זר. ואמרו שהסיכוי לדאון סינדרום יצא 1:190, ולא 1:10000 כמו שציפיתי. ושוב אני כמו בסקירה מתחלקת מבפנים לשתיים - אחת שממשיכה לתקתק יום עבודה ואחר כך גם יום סידורים, ואופה לרוני עוגת יום הולדת. והשניה סופרת את הימים והשבועות מעכשיו עד הבדיקה של מי השפיר עד לתוצאות עד לגבול החיות ועד לוועדת על. ומחליטה על לידה שקטה בכל מקרה, בלי קשר לשבוע, כדי להיפרד. ונאבדת ומושתקת על ידי הראשונה, הדומיננטית, שאומרת לה - זה היומולדת של רוני עם המסיבה המדהימה שאת מארגנת, תהיי אמא שלה, ברגע שהחלטת על לידה שאר ההחלטות יכולות לחכות. 19+ שבוע שלם שרופאת הנשים שלי ללא מענה. המסיבה של רוני נגמרה בהצלחה מסחררת, ואיתה הסחת הדעת. אני מטפלת בעצמי? זה די גורם לי להתאפס. הולכת למחלקת הריון בסיכון שממנה חששתי - ופתאום זה נראה לי מרגיע המקום הזה, שבו 6 ימים בשבוע יש מענה מסודר לכל שאלה. אולי כי אני כל כך חרדה לילד הזה, שאין לי זמן לחשוב על אושרי הפעם. ומאמארוני המתקתקת מובילה את העניינים ומארגנת לעצמה תורים לגנטיקה והפניה להעמסת סוכר, ומתנפלת על רופאים מוכרי