אתמול החג הגיע אליי, או החלוקה הסודית

  גם ככה אנחנו לא הכי משפחתיים, והכי לא מסורתיים בעולם, והשנה בכלל לא היה לנו בראש כל הפסח הזה.  לא היה סדר שכל המשפחה מגוייסת ומחוייבת להגיע אליו. אמא שלי עבדה, וההורים שלו הזמינו אותנו, אבל לא עשו משהו מעבר לארוחה משפחתית רגילה, אז לא באנו. בילינו את היום עם החברים והילדים, ובערב נשארנו לבד והזמנו קניבר, ללא שום אווירת חג, או העדר חג. ושמחתי לעצמי בשקט שלפחות ממני נמנע הקושי הזה שרוחש לו כעת בפורום, על לשבת בארוחת החג ולחייך ולא לקלקל לשאר המשפחה. במקום זה ההורים תכננו ארוחה משפחתית בשבת שאחרי פסח. משהו מצומצם, כי המשפחה היא בכלל נורא מצומצמת - ההורים משני הצדדים, גיסי גיסתי ואחייני הקטן, אנחנו, ובת דודתי עם בן זוג חדש. זהו. ומהבוקר הרגשתי רחשים מוזרים בלב. משהו הציק לי, המחשבות ;(והדמעות) הציפו אותי. אפילו שלחתי את עצמי לישון צהריים, מתוך תקווה שהשינה תעשה לי ריסטרט ואני אקום הפעם ברגל ימין. ואז כשישבנו ליד השולחן זה היכה בי - כולם מתנהגים כאילו לא קרה כלום! רק אנחנו מרגישים שיש אדם שחסר בארוחה המשפחתית הזאת. ההורים מרימים כוסיות לחיים, מספרים להם בדיחות, משחקים עם הנכדים. ורק אני צופה בגיסתי שאוכלת ביד אחת עם תינוק ביד השניה, ונזכרת שאני אמורה גם לשבת ככה. ובעיני אמי לא ראיתי ולו מבט כאוב אחד, על הנכד שכרגע איננו. לשמחתי, לא נאמר דבר על ההריון הבא , ובכלל שום דבר לא נאמר, כי אם רק היו אומרים לי מילה, הייתי מוצאת המון מלים להחזיר. אבל היה שקט, ואני ישבתי וחייכתי כמו ילדה טובה, ומילאתי את תפקידי כבת דודה וקשקשתי עם הבחור החדש (קשה, קשה להיות הצבר היחיד בין רוסים במפגש משפחתי).

 אחרי שחזרנו הביתה דיברתי על זה עם בעלי. והשיחה הובילה להפרדת האנשים בחיי לשתי רשימות - אלה שחושבים שאיבדתי הריון, ואלה שחשים שאיבדנו ילד. אז ברשימת המבינים נמצאים גיסי וגיסתי, חברותי הקרובות, והאמת היא שחלק גדול מהאמהות הצעירות וחלק מהוותיקות נכנסות לרשימה הזו בקלות, אני רואה לפי הדמעות בעיניים שהן מבינות שזה פצע שלעולם לא יתאחה. מישהו שלנצח יהיה חסר במשפחה שלנו.

 וברשימה השחורה מככבים האבות של שנינו, שמהם האמת לא היו לנו הרבה ציפיות. ועד רבים מהמנחמים בילד חדש במקום... אבל המובילה ברשימה היא אמא שלי. שלא חשבה לשאול אותי אפילו פעם אחת איך קראנו לנכד שלה. ששבועיים לאחר הלידה בדקה במשפט בודד שאני בסדר, ואנחנו נעשה עוד ילדים, וחזרנו להיות משפחה נורמטיבית. וסיפרה לי על מישהי בעבודה שקרה לה משהו דומה ולא הצליחה לחזור לשגרה (!!! כן, זה הניסוח). ויש לי חשד חזק שהיא מאלו שלו מבינות שלא איבדתי הריון, ולכן נשארתי אמא לבת יחידה. שאני אמא לשני ילדים, שרק אחד מהם חי, שההריון והלידה הפכו אותי לאמא פעם נוספת. ואני בוודאי לא מתכוונת לדבר איתה על זה, כי גם ככה היחסים בינינו לאחר ההריון והלידה של רוני ירדו לשפל המדרגה. גם היחס שלה לרוני בעייתי בעיני, אבל על כך, אולי, בהזדמנות אחרת... בקיצור, הנה עוד אדם שאמור להיות קרוב והוא לא..

 ודווקא חמותי, האשה שבמשך שנים השפילה אותי עד עפר, האשה ששנים למדתי לשנוא - דווקא היא מבינה. ואני לפעמים פוגשת את העיניים שלה, והן כואבות.  וגם היא מרגישה שאיבדה נכד, ואין יום שזה לא יושב אצלה על הלב. היא הראשונה שרצתה להפרד ממנו בלידה , ושאלה לשמו, ואיך הוא נראה. ולאחר שסירבנו לדבר על זה, מכבדת אותנו ושותקת (בחיים, אבל בחיים זה עוד לא קרה). ואני רואה שהיא היתה רוצה לדבר עליו איתי, אבל יש בינינו כל כך הרבה משקעים. אולי אני אגלה לה את השם שלו, שיהיה לה שם ללחוש כשהיא בוכה.  כמה עצוב לי שזו לא הפעם הראשונה מאז שילדתי את רוני שחמותי קרובה אלי יותר מאמא. שבשנתיים שעברו אני פתאום רואה בנוסף לחסרונות שיש באשה הזאת, גם כל כך הרבה חיובי. ואילו אמא כל יום מחדש מפתיעה לרעה.