אמא לאחת וחצי

 המפגש... קצת קשה להפוך את זה לרכילות. היה מדהים, היה מאוד דומה לאיך שאנחנו מדברות בפורום ובמסרים רק במיידי ועם הבעות פנים וכולי. תמידבלב אספה אותי ואת mony מרכבת בתל אביב ונסענו יחד. ואיך שנכנסנו לאוטו התחלנו לדבר ודיברנו גם על זה שמרגיש קצת מוזר, אבל תחושת המוזר נעלמה אחרי כמה דקות בלבד. כי באמת רואים שגם כשכתבנו בפורום כל אחת הביאה את סגנון הדיבור שלה מהחיים האמיתיים. קצת הזכיר לי בסרטים מקריאים מכתבים לפעמים בקול והאינטונציה של הכותב אז ככה זה היה, הודעות פורום בקול ומראה אנושי. וכולנו כבר הכרנו אחת את השניה, כך זה באמת הרגיש, הגיעה רק סמויה אחת, איילתרות שהיא פחות מחודש אחרי, וגם אותה הרגשתי שאני מכירה, בגלל החוויה שמחברת את כולנו. חבל שעוד סמויות לא באו, היה לי כל כך מעצים המפגש... ולא בכינו תמרורים, בעיקר צחקנו מדנה שהיא באמת יש לה יכולות סטנדאפ, אבל גם כי בכל אחד מהסיפורים פה יש הומור שחור ולא מעט ובשיחה עם אנשים נורמליים את לא יכולה לצחוק על זה, ופה פשוט התגלגלנו, כי לכולנו ברור שמותר לצחוק על זה וזה לא אומר כלום. עשינו מעין סבב כזה, כל אחת סיפרה על עצמה מה שהביא לפורום, אבל ל

 בשבת בערב בהפתעה גמורה באו חברים עם תינוקת בת שבועיים. וישר מהדלת האבא העביר אותה לידיים שלי, והיד מיד תפסה תנוחה כל כך מוכרת, והלב לשנייה נעצר. והאמת היא לא היתה דומה לאושרי בשום דבר, לא בפנים ולא בשיער ולא במשקל, וגם לא בזה שהיא פוקחת עיניים, ונושמת, וזזה, ומחפשת. החזקתי אותה די הרבה זמן, והרגשתי טוב, הרגשתי שהיא בנפרד, והסיפור שלי בנפרד, וסתם יש לי תינוקת מתוקה על הידיים ואיזה נחמד זה. ואז האמא הלכה לחדר השינה שלנו להניק, ואני באה איתה וממשיכה את השיחה, ופתאום, בתאורה המעומעמת, ראיתי אותה מיניקה על המיטה הזוגות שלנו, ואני? אני סתם יושבת. אני גם אמורה להניק!!!!!!!! מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה מישהי מניקה אצלי בחדר שינה, ואני לא מניקה איתה ביחד! החלטתי שאני לא חושבת על זה, והמשכנו את הערב כרגיל כרגיל. ובאיזשהו שלב היא בכתה... ולשמוע בכי תינוק בסלון שלנו, שאף פעם לא ידע בכי כזה... הוא עד עכשיו מהדהד בין כותלי הבית, ומזכיר לי את התקופה הראשונה שבה ראיתי את העריסה בכל פינה. וכל הערב וכל הלילה, וכל בוקר ראשון הצלחתי להדחיק את זה ממש טוב כנראה. כי אחרי שרוני הלכה לגן כאילו שנפרץ לו איזה

 אני ילדתי לידה שקטה בשבוע 39 לפני ארבעה חודשים. הגעתי למרפאה בתחילת לידה והתברר באולטרסאונד שאושרי שלי מת, אפילו לא הספקתי לשים לב שאין תנועות. זה היה בצהריים, ובערב כבר ילדתי. בין לבין, החלטנו אני ובעלי שאנחנו לא רוצים קבר ומצבה ולוויה שכל המשפחה תשתתף, מתוך מחשבה על הילדה שלנו רוני, שהיתה אז בת שנה ותשע. חשבנו שאם תהיה לוויה ומצבה אז נצטרך כל שנה לעשות אזכרה ולשתף גם את רוני. ולא רצינו שתחייה בצל האח שלא זכתה להכיר, ולא תזכור שהיה קיים בכלל. מה שכנראה לא הבנו באותו רגע זה שהיא גם ככה חיה בצילו, והמשפחה המורחבת גם, כך שהוויתור על הקבר לא השיג שום מטרה. אני לא זוכרת מה חתמנו באותו יום בבית החולים, כנראה שהחתימו אותנו על קבורה מטעם הבית חולים או משהו כזה. העו״ס היו בשביתה, אבל מצאו בשבילנו אחת לדבר איתה על נושא הלוויה, היא לא יכלה לספק לנו הרבה פרטים, בעיקר סיפרה שהאופציות שעומדות בפנינו זה קבורה מהבית חולים, דרך חברה קדישא במקום ומצב לא ידוע, או לקחת את כל זה על עצמנו, לאסוף אותו, לחפש חברה קדישא לבד.... זה נראה תלוש מהמציאות לחלוטין באותו רגע. מאז אני ובעלי לא נגענו בנושא הזה. לפי דע

 הייתי אצל הרופאת משפחה הנהדרת שלי, ולא חשבתי על זה עד שלא התיישבתי בכסא בחדר ההמתנה - הפעם האחרונה שהייתי אצלה היתה ביום הלידה, הייתי אצלה ואז נסעתי לגניקולוג. וחטפתי ממש פלאשבק וממש נזכרתי שגם כשישבתי אצלה לא היו תנועות, רק צירים... בקיצור אותה רופאה, אותו הכסא בדיוק שישבתי בו גם באותו יום... וכבר אז לא היה לי ילד, רק עוד לא ידעתי מזה... משאיר אותי עם התנועה האחרונה בחמש בבוקר. באחת עשרה כבר לא היו תנועות. מתי הוא נעלם? למה זה משנה? בשתים עשרה היה המוניטור ואני זוכרת את עצמי אומרת לאחות מוזר, אני לא יכולה למקם אותו כרגע... ועדיין ללא שום חשד? איך הוא מת לי ואני לא יודעת? עד מתי אני אמשיך לחפור ביום הלידה שלו, וברגע המוות שלו, ולנסות להזכר בתנועה האחרונה? ומתי אני אשלים עם זה שאין לי זכרונות אחרים מהילד שלי, רק הזכרונות החולים האלה? ומתי אני סוף סוף אזכר איך שהוא נראה בצורה ברורה, ולא דרך מסך של דמעות וימים אפורים? ומתי אני סוף סוף אחלום עליו, או אקבל פלאשבק כמו שצריך כדי לראות אותו? ומתי אני אפסיק לנסות להעלות את הפנים שלו בדמיוני, כי אין טעם. מעולם לא ראיתי אותו פוקח עיניים, או מחיי