אמא לאחת וחצי

אני נעלמת. נמחקת. אני מסתכלת על המציאות שלי בעיניים טריות, ואני לא מרוצה מהמציאות הזאת.  ובעצם מה שקורה זה שהזוגיות הולכת קיבינימט. אין בינינו כבר מזמן זוגיות. אין אהבה, אין חברות, אין ענין משותף, יש רק שני ילדים ומשק בית מקרטע. חמש עשרה שנה אנחנו יחד. חצי מהחיים שלי. ואין לזה שום משמעות. לא , בעצם יש משמעות , כי כמה שאהבתי אותו - ככה אני שונאת אותו, באותה העוצמה. חזרנו בדיוק למקום בו היינו לפני ההריון עם אושרי - מקום בו האהבה מתה, ונשארו רק עצבים. ואני לא יודעת מה לעשות.  כי להפרד זה אומר לא רק לפרק משק בית, לא רק לעבור לדירת חדר וחצי בשכונה זיפט, לא רק להחליף עבודה (כי כחד הורית אי אפשר לעבוד משמרות), לא רק להכנס איתו למלחמת חורמה על משמורת, לא רק להיות תלויה בעזרה של.... אמא שלי, בערך הבן אדם האחרון עלי אדמות שיכול לעזור לי.  זה אומר גם שאם נפרד כנראה לא יהיו לי יותר ילדים. אין לי ביצים לעשות את זה כיחידנית, ותכלס, אם נסתכל לאמת בעיניים - מי ייקח אותי, פרה בת שלושים פלוס, עם ילדה קטנה, לב שבור, אקס מהגיהינום, וירצה להתחתן איתי ולעשות איתי עוד ילדים לפני שהפוריות שלי תיגמר?  ואני יו