אמהות זה
להיות אמא זה מתסכל. להיות אמא לאחת וחצי, שמנסה לא להסתמך יותר מדי על האחת כדי לקום כל בוקר, זה מתסכל עוד יותר. וכמה שזה כואב כשהחלום הוורוד של משחק מתוק ומלא צחוק ילדותי עדיין לפעמים מופרע על ידי מחשבה קטנה - אושרי לעולם לא יעשה את זה. לעולם לא ישיר עם האייפד. לעולם לא ירקוד, ולא יזרוק כדור, ולא יתגלגל מצחוק עד שכמעט משתין במכנסיים. ואני מרגישה כל כך את הזמן שעבר, המון המון זמן שעבר ואני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד זמן. שאני חייבת לדחוק אותו הצידה ולהמשיך, כי רוני כבר לא זוכרת אותו. היא כבר שכחה אפילו שאמא היתה עצובה. היא כבר לא רואה את הציפורים על הידיים שלנו. היא ממשיכה ואני נגררת אחריה, לחיים. וכמה שזה מתסכל, ומאכזב, וכמה שברור לי שזה חלק בלתי נפרד מלהיות אמא. כמה שזה כואב למצוא את עצמך לא מחבקת את הילדה שלך המתוקה, אלא עומדת מולה, צורחת. ואני כל פעם מחדש מגלה את עצמי עומדת מאחורי הדלת שלא ננעלת לחדר שלה, ומסתכלת עליה צורחת ודופקת על הזכוכית מהצד השני, מייללת בטון שקורע את ליבי, ואני סופרת שניות בראש כדי להכנס להרגיע אותה בערך עוד 30... ומרגיעה את עצמי שזה מה שקו