רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2012

אמהות זה

  להיות אמא זה מתסכל. להיות אמא לאחת וחצי, שמנסה לא להסתמך יותר מדי על האחת כדי לקום כל בוקר, זה מתסכל עוד יותר.  וכמה שזה כואב כשהחלום הוורוד של משחק מתוק ומלא צחוק ילדותי עדיין לפעמים מופרע על ידי מחשבה קטנה - אושרי לעולם לא יעשה את זה. לעולם לא ישיר עם האייפד. לעולם לא ירקוד, ולא יזרוק כדור, ולא יתגלגל מצחוק עד שכמעט משתין במכנסיים. ואני מרגישה כל כך את הזמן שעבר, המון המון זמן שעבר ואני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד זמן. שאני חייבת לדחוק אותו הצידה ולהמשיך, כי רוני כבר לא זוכרת אותו. היא כבר שכחה אפילו שאמא היתה עצובה. היא כבר לא רואה את הציפורים על הידיים שלנו. היא ממשיכה ואני נגררת אחריה, לחיים.  וכמה שזה מתסכל, ומאכזב, וכמה שברור לי שזה חלק בלתי נפרד מלהיות אמא. כמה שזה כואב למצוא את עצמך לא מחבקת את הילדה שלך המתוקה, אלא עומדת מולה, צורחת. ואני כל פעם מחדש מגלה את עצמי עומדת מאחורי הדלת שלא ננעלת לחדר שלה, ומסתכלת עליה צורחת ודופקת על הזכוכית מהצד השני, מייללת בטון שקורע את ליבי, ואני סופרת שניות בראש כדי להכנס להרגיע אותה בערך עוד 30... ומרגיעה את עצמי שזה מה שקו

עצבות קלה

  זה מה שעובר עלי.  היום הלכתי לחדש את הקעקוע. עכשיו חזרתי, עם צריבה קלה ביד, וצריבה קלה בלב.  ואני כל כך מתגעגעת לכאב הזה, כל כך רוצה להתפלש בתוכו. כל כך רוצה שיכאב לי כל כך שלא אוכל לנשום, כל כך רוצה לבכות שעות ולרצות למות, כל כך רוצה לא להתעניין יותר בכלום מלבדו...  ועוברים להם שבועות בהם אני מוזילה דמעות בודדות, דקות ארוכות בהן אני לא זוכרת אותו בכלל, למרות הכל, אפילו למרות התזכורת התמידית מול העיניים. לעתים קרובות מדי אני מרגישה שאני כמעט מאושרת, לעתים קרובות מדי אני צוחקת, ושוב חזרתי לחייך בלי סיבה, כל הזמן, כמו שהייתי לפני...  ולא. לא הדחקתי בכלל. כאבתי במלוא העוצמה חודשים ארוכים, ימים שלמים בהם קיוויתי שהכל יגמר, דריסה, פיגוע, שואה גרעינית, הכל הולך. דקות ארוכות בהן צפיתי ברוני וכעסתי עליה שהיא מעיזה לצחוק, שהיא מעיזה לדרוש את תשומת ליבי כשהאח שלה איננו. ושנאתי את עצמי שאיני יכולה לשמוח במה שיש לי, שאיני יכולה לשחק איתה בלי דמעות, שאני רוצה להבלע לתוך עצמי, שאני לא מסוגלת להיות אמא שלה במאה אחוז. ואז חזרתי לחיים. למדתי מחדש לחיות, צעד קטן אחר צעד. ליהנות מארוחה. ליהנות ממוסיקה

היום בצהריים

  היום בצהריים לפני 12 שנה יצאנו הלומים מבית העירייה בלרנקה, מרגישים את הטבעות הלא מוכרות על אצבעותינו, וכל כך מאושרים כאן ועכשיו שלא רצינו לדמיין מה צופן לנו העתיד. והחזקנו ידיים וטיילנו לנו בחוף הים, בחליפה ושמלת ערב, זוג נערים מאוהבים שהכל בשבילם היום הוא בפעם הראשונה - האהבה הראשונה, הטיול הראשון לחו"ל, המלון הראשון, המסעדה הראשונה, שיחת הטלפון הראשונה כזוג נשוי... היום בצהריים לפני חצי שנה עליתי, מתנשפת ומבולגנת, לקומה 5.5, הריון בסיכון, חושבת איך הרופאה שוב תיאנח בביקורת שקטה כי אני שוב מאחרת, ומנסה להחליט אם יותר נוח לי להתחיל לידה כבר מעכשיו, או מחר על הבוקר. וסופרת צירים, ומנחשת מה הפתיחה, ומרגישה את עצמי כל כך מנוסה ומבינה מה קורה עם הגוף שלי, ולא, ועדיין לא יודעת, לא מדמיינת שהלידה השניה הזאת היא גם ראשונה...  אושרי יקר שלי. אני לא מאמינה שכבר חצי שנה אתה חסר. שכבר חצי שנה אני חיה חיים שאולים. שאז, בחדר לידה, כשחיבקנו ונישקנו אותך, זאת היתה הפעם האחרונה, ובחיים לא נחבק אותך שוב.  שכבר חצי שנה הזמן שלך נעצר. והזמן של רוני, ושל אבא, ואפילו שלי - ממשיך, סופר לנו רגעים ושני