אמא לאחת וחצי

  אני לא יודעת מה לחשוב על צרוף המקרים הנוראי הזה. אני בטוחה שיש דרכים רבות לקשר בין הדברים, עם מסקנות לכאן ולכאן, ופשוט לא יודעת מה לחשוב... בדיוק ביום ההולדת שנתיים של רוני החברה שלי עברה הפסקת הריון בשבוע 6 על רקע רפואי - היא נכנסה באופן לא מתוכנן, בזמן טיפול תרופתי שאסור במהלכו הריון. כמובן שהיא שבורת לב וכואבת. אלה אותם חברים הכי טובים של שנינו, שביום הולדת שנתיים של הבת שלהם לפני שלושה חודשים אושרי שלי מת. כל השבוע מאז שגילתה על ההריון אנחנו מסתובבות בין רופאים, עושות טלפונים, ליוויתי אותה לוועדה, עשינו את כל הטופסולוגיה, והתור שנקבע להפסקת ההריון התרופתית, מכל הימים, זה יום ההולדת של רוני. זה פשוט מטורף. מה יש ליום ההולדת שנתיים של הילדות שלנו? למה זה קשור? מה זה אומר על ההחלטה שלה להפסיק את ההריון, למרות שתיאורטית אפשר גם לתת לו סיכוי כי מדובר על מומים שאפשר יהיה לגלות בסקירות, אבל תחושת הבטן שלה היא שהעובר לא בסדר? מה זה אומר שכל ההליך זורם בצורה בלתי רגילה, היא מקבלת עזרה וקידום בתורים מאנשים שבכלל לא מכירה, ברמות שגורמות לי לחשוב שהיקום מנסה לסדר את הפסקת ההריון הזאת. מה אנח

  <p> אני כמעט ארבעה חודשים אחרי.... זה נראה אחרת עכשיו...  וכבר מזמן נעלמה הצרחה הזאת, שהדהדה לי בראש במשך ימים שלמים בהתחלה. הצעקה הלא אנושית, הקול החייתי הזה שקורע ממך את הנשימה ומותיר אותך עם גרון ניחר. שמעתי את עצמי צורחת, בקול נורא שידעתי שהוא שלי, קול שמעולם לא שחררתי בפועל.  לפעמים אני מתגעגעת לצרחה הזאת. אני רוצה לצרוח אותה החוצה כמו שדמיינתי, כמו שהייתי צריכה לצרוח כשקיבלתי את הבשורה. היא מבטאת יפה את מה שאני - נשמה אנושית שבורה. אך אני כבר לא שם...  ויותר אני לא חופרת בעיניים בבטן של הריון, אם אחת כזו נקרית מולי. אני עדיין מאחלת להן בכל ליבי שלא תדענה את מה שקרה לי, אך זה פחות עמוק, פחות כואב. יש הריונות שלא קשורים אלי יותר.  ומזמן אני כבר לא רואה את העריסה עם אושרי הישן שמלווה אותי ברחבי הבית. אני צריכה לדמיין אותו כדי שיבוא. ומזמן כבר הפסקתי להגיד לו לילה טוב לפני השינה, כי הוא לא שומע, ולעצמי? מה יש לי להגיד לילה טוב לעצמי? ועדיין לא חלמתי עליו, ולא חלמתי בכלל, וכמה שזה לא מפתיע ככה זה מאכזב.  ואני רואה גם את המקום שבו אני לא מתגברת - רוני, היש הגדול שלי שכל הזמן מז

 השבוע סופסוף דיברתי בסקייפ עם חברה שגילתה על הריון תאומים בערך ביום הלידה שלי. אני וחברה משותפת ישבנו ודיברנו על הבחילות, על הבדיקות, על התחושות, על החרדות, ראינו את הבטן... מאז שגילינו שהיא בהריון תאומים אני מאוד חרדה לה, והצלחתי להסתיר את זה נהדר (שאלתי את השלישית בשיחה).  לפני שבוע חברתי ילדה בת שניה... צלחתי באומץ את שיחת הטלפון השמחה, עם הברכות, חוויות הלידה, חויות ההנקה, חוויות המשפחה, חויות האח הגדול... כעבור מספר ימים צלחתי בהצלחה שיחה נוספת...  אתמול קנינו מתנות, והיום נסענו לבקר. ולא היה לי קשה להקרין את החיוך בשבילה, היה לי קשה להסתיר את הדמעות בשבילי. ליטפתי את הקטנה, אבל לא הייתי מסוגלת להחזיק. "למזלי" רוני בדיוק הקיאה עלי (ועל כל האוטו) אז היתה לי גם הסחת דעת, וגם תירוץ מוכן.  ועכשיו אני לבד בבית, רוני מזמן ישנה, בעלי נסע לחבר בחוסר רגישות מדהים (או בעצם עדיף שכך, כי הוא מקטר כל היום, כנראה לא מוכן להודות שגם לו היה קשה), מבשלת צהריים למחר ולא מסוגלת להתנתק, ולא מסוגלת לבכות. והגוף, הגוף כל כך זוכר איך זה להחזיק תינוק בן שבוע, הידיים מרגישות את המשקל נוצה, העינ