אמא לאחת וחצי

כי לא מצאתי לזה מילה מתאימה בעברית. גם ברוסית יש מילה מקבילה ל UNSEE. ובעברית אין. ובכל יום שנגמר, לפני השינה אני מבקשת לאחסן את כל מה שראיתי היום בקופסא נפרדת לסגור את המכסה שלה ולשכוח אותה עמוק במחסן לצבור אבק וקרדית אבק ולא לזכור יותר לעולם שראיתי את אמא מקיאה על עצמה ומתפתלת מכאבים ושוכחת מרוב כאב ובחילה שהיא חצי ערומה ונוסעת למקלחת על כסא רחצה, בעזרת כוח עזר, לראשונה. ובוכה. עוד, עוד ועוד גבולות עצמאות וצלם אנוש שנפרצים ונשברים מול עיניי בחודש האחרון. ואיני מרשה לעצמי להפנות מבט כשקשה, כי היא לא צריכה לעבור זאת לבד, בלעדיי אבל בלילה, אני מבקשת מעצמי TO UNSEE שהזכרונות האלו לא ייצרבו כל כך עמוק שיצבעו כל זכרון אחר שלה בצהוב צהבת. כדי שאני אוכל לעצום עיניים ולישון, ולצאת לאכול, ולחזור הביתה לילדים, ולמלא בבוקר את המדיח לפני שאני טסה אליה שוב. כי אני לא מרגישה אשמה, אני יודעת שצריך להתנתק. נ.ב. פעם אמרו לי שטיפול פסיכולוגי נמשך הרבה אחרי שמסיימים אותו. עכשיו אני מאמינה.

  האם ראוי לעשות זאת בכלל? האם זה מכין אותי לעתיד לבוא? ובעצם מה שקורה זה שלאמא יש סרטן. לאמא, שעד לפני שבועיים היתה אשה עובדת ומתפקדת והיום לא הצליחה להתלבש לבד. והלבשתי לה גרביים ותחתונים, והיא בכתה ואני התאפקתי טוב. ומקבלת מינוני נרקוטיקה שמספיקים להרדים פיל ועדיין כואב ומקבלת את כל מערך התרופות לבחילה ועדיין מקיאה וכל זה, כל זה אפילו בלי כמוטרפיה. ואז, כואב לך לראות אותה סובלת, באותה מידה כמו שכואב לך לראות את הילדים חולים אבל המחשבה לקחת את הכאבים שלה לעצמך, כמו שאת חושבת על הילדים, נתקעת עוד לפני שהיא מופיעה עד הסוף והופכת למשאלה בלב ואת מבינה שרק על הילדים את מוכנה לבקש מהיקום דבר כזה, וחוסר האונים רק מחמיר. והיקום לא הכין אותי להתקשר לעורכת דין ולבקש שתבוא לבית חולים, לכתוב ייפוי כח וצוואה. ולא הכין אותי לפתוח קבוצת ווטסאפ לחברות של אמא לעדכוני מצב. ולא הכין אותי לזה שכל התובנות המקצועיות שלי מגיעות באיחור, ואיני מצליחה להתעשת ולתכנן לה טיפול. ולא הכין אותי לבעל שכואב ומתאבל על אמי כמעט כאילו היא שלו, ברמה שרוב חילוקי הדעות מתגמדים לגרגירי אבק ברוח ורק המוות של אושרי הכין אותי