אמא לאחת וחצי

  לא מוצאת את עצמי שייכת לאף מקום לא שייכת לחברות שלי שלא רוצות להיות בהריון כרגע. שזוכרות את הלילות חסרי השינה עם ההנקה הנצחית לא בערגה אלא בהקלה שנגמר ודי לא שייכת לאמהות שזוכרות את הלילות הלבנים ומתות לחזור לזה שוב, באשליה של תום של אלו שלא חוו אובדן הריון מעולם לא שייכת יותר לפורום אובדן הריון, פורום שכל אחת מבנותיו מנסה להרות שוב, או לפחות חולמת על כך. ורק אני נמנעת. לא שייכת לשיחות הריון ולידה כי אני לא מסתירה, אני רק מפחידה את השאר. לא שייכת לציבור המתעניינים בקריירה, כי איני רואה דבר אלא את עצמי והתהליך הפנימי שלי לא שייכת לאלו שמחייכים בשמחה, כי החיוך שלי הוא חיוך אפל, והצחוק תמיד מסתיר דמעה בתוכו ולא שייכת לאלו שבוכים ומתלוננים על החיים, כי אני כבר יודעת כמה שחור זה יכול להיות ומשקרת. משקרת המון: כמה ילדים יש לך? אחת, בת אחת מה קורה עם עוד אחד? מנסים, זה לא ממש הולך ; יש לי זמן עד גיל 40 ; אני כל כך נהנית מהתקופה הזאת לפני הריון איזה קעקוע מגניב! - זה הקעקוע הזוגי שלנו ומשקרת לעצמי, בעיקר משקרת לעצמי. שקיבלתי החלטה נכונה לחכות. שבעצם זה לטובתי. שאפשר להתאושש בלי לנסות להרות.

  לא מוצאת מהיכן להתחיל. אתחיל מהסוף - לא בהריון. עדיין. בטיפול פסיכולוגי, לאט לאט מתחילה להבין על מה מדובר. ונראה לי שמדובר על התמודדות עם חוסר שליטה. התמודדות עם עמימות. מתברר שאני לא טובה בזה. מתברר גם שזה משהו נלמד ונרכש, היכולת לעצור ולחשוב מה בעצם מעורר את התגובה שלי - המצב, או העובדה שלא אני זאת שקובעת את המצב. לאחר יותר מחצי שנה של טיפול, זה הדבר היחיד שהצלחתי להבין על מה שקורה שם, ביני לבין הפסיכולוגית שלי בפרטיות החדר. בכלל היחסים ביני לבינה מוזרים כל כך. עד כמה זה מוזר, להגיע למישהי, לפתוח בפניה את הפצעים המדממים ואת הכביסה המלוכלכת.... ולא לראות אותה פורקת עלי את המטען שלה בחזרה. רואה על פניה בניחוש מושכל שהיא מוטרדת היום, או אקסטרה שמחה. ו..... כלום. מדברת על עצמי. סוג של חברה דימיונית שכזו. ויחד עם זאת, מישהי שאני סומכת עליה עם הרגשות ההכי כמוסים שלי. חברה. חלק בלתי נפרד משיגרת יומי. יהיה כל כך מוזר להפרד. ומן הסתם מוצאת את עצמי מגיעה לעוד ועוד תובנות על עצמי. כמה שחשוב לי להיות בשליטה. כמה שאני קונטרול פריק. כמה זהירות נדרשת, לצעוד על שפת הבור. ובעיקר, בעיקר הבנתי מה החו