אמא לאחת וחצי

  סיימתי שבעה וחזרתי הביתה לשגרת היומיום, עדיין בחופש מהעבודה עד סוף החודש ובינתיים אני בסדר, זה מה שיש לי להגיד. פה ושם בוכה אבל בסה"כ בהרגשה כללית טובה עם עצמי. עדיין מרגישה הקלה שהיא לא סובלת יותר. עדיין ברור לי שעם האבחנה והמצב שלה, עדיף למות מלהמרח בחיים במצב בהמה. ויש ידיעה ברורה שהייתי שם בשבילה ב 100% בחודש וחצי הללו, והידיעה הזו עושה לי טוב.  פה ושם עולה גם כעס, כעס שלא דאגה לעצמה יותר, כל מיני שיעורים בחיים שאם היא רק היתה לומדת אותם החיים שלה היו הופכים לדבש, אבל היא סירבה לשמוע. אבל בשבוע האחרון מפעפעת גם ההבנה שזו הבחירה שלה, שיעורים שלה, ולא שלי. ובין לבין הרבה הומור שחור, באמת הרבה ממנו. לא סגורה מה אמא היתה חושבת על זה, מצד אחד היא אהבה הומור שחור, מצד שני היא אהבה כללי נימוס בשבעה...  וברגעים כאלו, ברגעי ההחלטות הקטנות מה אמא היתה אומרת - אני עונה לעצמי שזו ההחלטה שלי עכשיו, וגם ככה מעולם לא הקשבתי לאמא והכי מוזר, זה להרגיש פתאום את האחריות של זקנת השבט. של מקבלת החלטות בלעדית עם עצות בודדות, וגם הן המלצה. וזה לא משנה שכך החלטתי גם קודם.

  אמא נפטרה בשביעי לפברואר בשעות הבוקר. ביום הלא-הולדת של אושרי, יש לציין בדיוק. ואיכשהו, איפשהו בין ההמתנה למסמכים לבין הקניות לשבעה, היום הזה כבר לא היה יום לא הולדת, הוא כבר לא היה שייך לאושרי יותר. וגם לא לסבתא שלו שהגיעה לברכו בבוקר בוודאי עם עוגה ומתנה ובלונים, ועם נכונות מלאה לקרוא ספר. והיום הזה היה פתאום שייך לי ולי בלבד. ואפילו שהיה יום עצוב, הוא היה עבורי וסביבי ומשהו בי אהב את זה. ואיכשהו ביום הזה בעיקר הרגשתי הקלה. הקלה שנגמר. הקלה עבורה שכבר לא סובלת. הקלה לעצמי, כי הרגשתי שדיי. ובעיקר בשבעה אני התגעגעתי לבית. להכניס כלים למדיח, להוציא את מאור מקערת המים של החיות, לריב עם רוני על השיעורים. ובמקום זאת הסתובבתי עם עצמי בדירה הריקה של אמא שעכשיו היא שלי, ועשיתי שם סדר. זרקתי דברים החלפתי מקום של כסאות וכריות החלפתי מקום של תמונות בסלון סידרתי מגשי אוכל לשבעה וחיממתי בורקסים שטפתי אסלה ורצפה כדי שיעמוד בסטנדרטים של אמא ובערב כשהחושך ירד, פתאום הרגיש לי רע להשאר שם לבד. וחברותי באו, לסגור שבעה איתי בלילה כל יום. ובעיקר, בעיקר ראיתי דברים. דברים שאמא לא העריכה בחייה, אבל אני נש