ההריון הבא

 אני נדהמת לעתים איך הבנות בפורום מייד חשות מוכנות להריון חדש. מוכנות נפשית בעיקר, אני מתכוונת. איך הן מתמודדות עם המערבולת הרגשית הזאת? כל החרדות שחייבות, אבל ממש חייבות לצוף על פני השטח, ולהוסיף על זה את ההורמונים הטבעיים של ההריון, אלה שגם בלי שריטות מוקדמות יכולות לגרום לכל אחת לרדת מהפסים? האם הן חשות שזה יעמעם משהו מהכאב? יתן לחייהן משמעות? יאפשר לנשמה האבודה לחזור? יביא תיקון? יסגור את החור בנשמה? מה עם איזשהי עצירה לעבד את מה שקרה ולהפרד? את אלה שאין להן ילדים נוספים אני מבינה, כי יותר מהפחד שזה יקרה שוב, מפחידה המחשבה שזה לא יקרה כלל. אבל מה עם הילדים הגדולים?

 אצלנו כל מחשבה על הריון מובילה למחשבה על הפלה יזומה, וזה מטריף אותי, כי מצד אחד הרגע מת לנו ילד, אז שאני אבחר להרוג עוד אחד?! ומצד שני אני פשוט לא מסוגלת עוד פעם לכאוב, ולהקיא, ולהרגיש את עצמי חולה במחלה קשה למשך 9 חודשים, אחרי שעוד לא היתה לי הזדמנות להתאושש פיזית מהשניים הקודמים. ואני רואה כמה שהחולשה שלי גזלה מהיחסים שלי עם רוני, וכמה שהיא כל פעם מבקשת את אבא גם כשאני עומדת מולה ומציעה לה לשחק או ווטאבר, וכמה שהיא כל פעם מופתעת מחדש ולא בטוחה איך לאכול את זה שאני מתגלגלת איתה על השטיח, או סוחבת אותה על הידיים... ועברו כבר מעל חודשיים, והשיפור כאן הוא איטי... אז אני כל כך רוצה קצת זמן איתה, כי לפני שנכנסתי שוב להריון ישבתי איתה בבית שנה וזה היה כיף לא נורמלי. רק מטעמי תקציב איך שגילינו את ההריון (וגילינו שאני לא מסוגלת להביא את עצמי להפיל אותו, וכנראה אף פעם לא אוכל) חזרתי לעבוד 60% משרה, ומצאנו לה גן, ואם תוסיפו לזה אמא מפורקת לגורמים שרק מקיאה ושוכבת לנוח אני מוצאת את עצמי נורא מתגעגעת אליה, למרות שהנה היא ממש מולי... גם עכשיו אבא לקח אותה לטייל כי אני צריכה לבשל וזה מטריף אותי שהוא מבלה איתה ואני פה... ומזמן כבר סיימתי, ולמה הוא לא מחזיר אותה אליי, אני כל כך מחכה... ואני כל כך כועסת על עצמי שנתתי לזה לקרות, אבל בו בזמן מבינה ונזכרת שלא יכולתי אחרת. וכמו תמיד ההגיון והרגש לא מסתדרים. מצד שלישי אני כל כך התרגלתי כבר לראות את כל היתרונות שאחים ואחיות יביאו לה, ואת עצמי כאמא לשניים, ואותנו כהורים לשניים, ושלושה, ואולי גם ארבעה, שאני לא יכולה להאמין שזה לא יקרה. לא יודעת. בינתיים אנחנו עם משגל נסוג (שעבד לנו יופי 6 שנים, עד שלא שינינו את דעתנו), ואני מוכנה נפשית לקבל מחזור. לא יודעת מה יקרה לנו אם יהיה הריון לפני שנחליט עליו יחד, אבל בכל מקרה ברור שזה יהיה סוג של משבר מחודש בשבילי, אפילו סוג של פרידה ובגידה...

ושוב, אני כל כך מבינה את הרצון להיות אמא, בפעם הראשונה או האחת-עשרה. במיוחד בגלל שאני יודעת איך זה ללדת ילד בריא ולקחת הביתה ולראות את הלב שלנו מסתובב לו חופשי, חי וגדל ומאושר. ואני גם יודעת איך זה ללדת את הלב שלנו מת, כשאיש חוץ מאיתנו לא רואה את הלב המת שעדיין פועם לו בחזה. אני מקווה שאף אחת מהקוראות (או קוראים) לא תרגיש נפגעת מדבריי, אלא אולי זה יעניין, לגלות דילמה במקום בו אצלכם היתה החלטה. והאמת, שבמקום מסוים אני מקנאה קצת, בצורה טובה כמובן, כי גם אני הייתי רוצה את תעצומות הנפש לקבל שוב את ההחלטה להיות אמא לשניים.