אמא לאחת וחצי

  אבל זה נשמע לי מתאים. או זה או "דכאון", ואז זה פוסט פשוט מדכא. אז יש תופעות לוואי לפרוזק. והן כוללות ישנוניות יתר וזלילת יתר, ואני לא אוהבת את זה. ואז התופעה ההגיונית הבאה, כמובן, זה לרדת במינון הפרוזאק בחצי. הרי הכל סבבה כבר, צריך לחשוב על הריון, אפשר להתחיל גמילה. ואז מה שקורה שהכל חוזר אחורה. ושוב אני מבלה ימים שלמים במיטה, בכעס, בנדודי שינה, ברחמים עצמיים. שוב אין לי כוחות למלחמה היומיומית הזאת. ואז, כשאני חוזרת למינון המלא, ושוב יש לי כח להלחם, כח לקום אחרי כל מעידה, אני מרגישה לכודה. לכודה במלחמה נצחית ותלויה בכדור ירוק כל בוקר כדי להמשיך להלחם. רק להמשיך להלחם, אפילו לא לנצח. נוטלת אותו כל בוקר עם הקפה, אבל כבר לא מרגישה תקווה. מרגישה את התלות, ושונאת כל רגע. ורוצה, כל כך רוצה להיגמל ולחיות כמו עם פרוזאק, אבל בלי. וממשיכה באדיקות כל קפה ראשון להושיט את היד לכדורים הירוקים. כי המלחמה נמשכת ואני לא רואה לה סוף. ואהובי, העיוור, וודאי חושב שאני נלחמת איתו, או עליו. ואם רק יפתח את עיניו, איך לא יראה שאני נלחמת בעצמי, יום יום, דקה דקה, וכועסת עליו כי הוא משתף פעולה עם האוי