אמא לאחת וחצי

  האמת - היה ונחגג בשלוש (!) מסיבות שוות כבר לפני שבועיים. האמת - היה הרבה, אבל הרבה יותר קל מיום הולדת שנתיים, בו לא היתה שניה שלא צרחתי בלב שהוא חסר לי, שאני לא יכולה. האמת - לא הזלתי דמעה. מעבר לזה - לא דמיינתי את אושרי בכל רגע נתון, לא חשבתי איפה הוא היה משתלב בחגיגות, לא ראיתי אותו בן שנה ושלושה חודשים, לא חשבתי עליו בתדירות העולה על הרגיל (רגע, רגע, מה זה רגיל?!?) והאמת - גם לא שמחתי. זאת אומרת שמחתי בשמחת ילדתי כשהיא שמחה, והתלהבה מהמתנות, ונהנתה מהאורחים, ואהבה את השמלה, וכל זה. אבל אני לא שמחתי עבור עצמי, לא הרגשתי דבר מעבר לשמחה הרגילה, היומיומית, מזה שהיא לצידי, מזה שהיא מחייכת. ותפקדתי כאילו זה יום רגיל. והלב, הלב שלי עוד זוכר את הפלא הזה של יום הולדת שנה, היום שבו נכנסתי להריון עם אושרי, היום בו ליבי היה מלא ברוני, מלא באושר ובקסם של אמא לילדת יום הולדת, יום שמבחינתי היה החג המשמעותי ביותר ביקום. והאמת - מצד אחד אני מאוד מרוצה מעצמי. מההפקה המוצלחת, מזה שהיה לרוני יום הולדת שמח. מזה שאני לא הייתי עצובה. מזה שיכלתי להתרכז בה ולהיות איתה. ומצד שני נכמר לי הלב על השמחה שאני י