המקום שעדיין
ביום שהוא נשבר ואני המשכתי לעמוד יציב והסכים לכל מה שאני רואה לנחוץ ושוב ביקש את תמיכתי ובזמן ששאלתי את עצמי - למה? למה אני צריכה את זה? למה אני כל פעם מסכימה? הוא שאל אותי מה אני באמת רוצה בסתר ליבי והתשובה, התשובה האמיתית, אני שונאת אותה כי התשובה שלי היא עוד ילד אחד שישא עוד חלקיק מהזכרון של אושרי שדורש את הDNA שלי ושלו והתשובה הזאת מניעה אותי לכיוונים שמנוגדים למטרות המוצהרות שלי וגורמת לי לקבל החלטות שאינן מבוססות הגיון ולבחור במשהו שנוגד את טובתי ואת טובת הילדים הקיימים ולמרות כל הטיפולים, ולמרות כל ההתמודדויות אני מסוגלת לדמיין את התשובה הזאת כל כך חיה וקיימת ואני אוהבת ושונאת את התשובה בו זמנית. זה למה או לפחות זאת התשובה עד שהמחזור שלי יתפוגג ולא אוכל יותר להתחבט עם השאלה הזאת שאין לי מישהו שאני רוצה להביא את הילד איתו ואין לי בית שאני רוצה להביא ילד אליו אבל אני עוד רוצה