אמא לאחת וחצי

  אז היום קיבלתי שיחה מדצמבר, שסיפרה לי שדנה ילדה וקראתי בפורום הריון אחרי אובדן על חדשות טובות של אחרות וראיתי את אמא שלי מנשקת את ע', הילדון שנולד באותו היום כמו אושרי וכל זה, זה לקח אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו, למקום של קנאה. למקום של חוסר הבנה למה אני לא שם. למה אין לי, אין לי בן ואין לי הריון, ואין לי הריון בפוטנציה. בימים כמו זה אני אומללה איתו יותר מתמיד. והמוזר הוא, שאפילו ביום כזה אני לא בוכה, והדמעות נראות רחוקות מאי פעם. ואני מתגעגעת כל כך למה שיכל להיות לנו. לכל מה שנשבר בשנים האחרונות. והכי אני מתגעגעת לבכי.

  איכה, הבור? איה הימים שהבור בלע את כל הרעשים סביב, עמעם אותם לבכי תינוק עמום שלא שמע איש מלבדי, מהדהד וחוזר מקירות הבור הטחובים, חוזר ומכה בי מכל צד? אני יודעת איפה הבור. פעם, הבור היה סביבי, או שאני נפלתי לתוכו. והיום - הבור הוא בפנים. אני היא הבור השחור. ריקה, חלולה, חסרת כאב, חסרת בכי, חסרת שמחה, חסרת עניין, חסרת תוכן. דברים נופלים לתוך הבור, ולא מוצאים שם הד. ואפילו אושרי, אפילו אושרי כבר לא מעלה בי התייפחות. וגם לא המחזור, וגם לא הזוגיות, וגם לא סיפורי הזוועות שקראתי באינטרנט. ואני מלטפת בטן הריונית של חברות, ולא חשה אפילו קנאה. ואולי, אולי אני צריכה לשמוח שכבר לא כואב לי. שדבר לא מכאיב לי יותר. ואולי אני צריכה להודות לו, לבור, ולאיש שחפר אותו בנפשי. לאותו אחד שבכה איתי, והחזיק את הבן שלי בידיים, ובו זמנית, מתוך האבל, אמר מילים דוקרות שדחפו אותי כל פעם חזרה לבור. לאותו אחד שהכין את הבור מראש, עוד לפני שידענו שיש בו צורך, עוד לפני שאושרי נולד. ואולי, אולי אני צריכה לשמוח שאושרי לא נולד. שאם לא הייתי שוקעת כה עמוק, לא הייתי יודעת. הייתי יכולה לגדל שני ילדים מתוך בור אחר, עמוק לא פ