אין לי אמא?

  לפני מספר דקות אמא יצאה מפה בטריקת דלת רמה. היא באה , וישר מהדלת ראתה שיש לי משהו מקועקע על היד, והתחילה "מה עשית, איזו זוועה, איזה גועל נפש". בקיצור התגובה הרגילה שלה לקעקועים שלי. רק שהפעם לא היתה לי סבלנות לתת לה להשתפך, ואז אולי תהיה מוכנה לשמוע מה זה מסמל, ובכלל לראות מה עשיתי. אז קטעתי אותה באמצע ואמרתי לה שהיא היתה כבר צריכה ללמוד עד עכשיו שזה ממש חסר טקט להעיר לי ככה לגבי משהו שבחרתי לעשות לכל החיים, שזה כמו להגיד לכלה לאחר החופה "מפגרת, עם מי התחתנת?". והיא בשלה... והפיוז נשרף "עוד מילה אחת ואת הולכת הביתה!" ואכן היא הסתובבה ויצאה לה בטריקת דלת, ולא הספיקה אפילו להכנס לסלון (חה חה חה). רואה את הזווית הזאת כבר פעם שלישית בשנתיים האחרונות, והיא מתחילה למצוא חן בעיני. אפילו לא הספקתי לצרוח עליה כמו שצריך, חבל, היה לי עוד הרבה דברים להגיד על הטקט שלה באופן מורחב. נו טוב, ראיתי את זה מגיע, שיננתי כבר איזה דקלום... נו ומה עכשיו? על היחסים שלה ושל רוני לא חבל לי, שתאכל את מה שבישלה, לבת שלי יש אנשים אחרים שאוהבים אותה. חבל לי על הסבתא שלי, שגרה איתה, ומנסיון קודם קצת קשה לשמור על קשר בסיטואציה כזו. בא לי לרדוף אחריה עם גרזן, או עוד משהו אלים כזה.

 וחמותי שוב היתה אלופה, שמרה על רוני בזמן שהלכנו לעשות, וכשחזרנו רצתה לראות מה יש לנו. ובעלי נפנף אותה. ואני הראתי לה את היד והסברתי לה מה מסמלת כל ציפור, ואמרתי שגם לבן שלה יש את אותו הדבר. והיא פשוט הסתכלה לי בעיניים, ועזבה את הנושא. איזה מצב דפוק, שחמות עדיפה על אמא, במיוחד עם ההסטוריה בינינו.

אם זה הפתרון המועדף עליה כל פעם שיש לי מה להגיד, אם היא מוותרת בכזאת קלות על הבת והנכדה היחידות שלה - שתלך קיבינימט. הפעם לא יוזמת כלום. כי אמנם השלמתי אתה למראית העין, אבל שנה וחצי כל פעם שאני מדברת איתה אני סובלת, ולא יכולה להמנע מלחשוב שאם לא הייתי באה אליה אחרי הריב ההוא החיים שלי היו יותר נעימים ונטולי כעסים. באמת החודש בו לא דיברנו היה כל כך רגוע. ובכלל מאז שנכנסתי להריון שני היא מדמיינת שאני ילדה קטנה, וזה כל כך לא במקום. אז נכון לסבתא יהיה קשה, אבל אני במקום מאוד אנוכי כרגע. נראה, אולי עוד שנה היא תשבר ותתחיל להקשיב לי לשם שינוי.

לפי דעתי היא צריכה טיפול פסיכיאטרי אנטי חרדתי, ואנטי דכאוני, ובהריון עם רוני עשיתי שמיניות באויר כדי לשכנע אותה. הלכנו יחד לרופא שלה והיא קיבלה מרשם, אבל לצערי לא הסכימה ליטול את התרופות בסופו של יום. בכל אופן כדי להיות בקשר אחת מאיתנו צריכה טיפול, זה בטוח. בטח מחר או מחרתיים סבתא תתקשר ותתחיל לטחון לי שזאת אמא שלי, וקשה לה, והיא מסכנה, והיא נעלבה, והיא עובדת כל כך קשה.... מעניין לי את קצה הזנב. גם לי קשה להתעצבן מכל דבר שהיא עושה ואומרת, כל יום, ולא להגיב מהפחד שהיא תקום ותלך, ותנתק איתי קשר. וגם אחרי האובדן, כל כך נמאס לי לשמוע סיפורים על כל החברות שלה שהן סבתות, והנכדים שנולדים להם, והריונות חדשים... והיא לרגע אחד לא חשבה אם קל לי לשמוע על ילדים חיים של אחרות. במיוחד כאלה שאני לא מכירה, ולא חייבת להתמודד איתם כמו הריונות של חברות או משפחה. לא להתעצבן כל יום תהיה הקלה מבורכת. בקיצור הפעם אני לא הולכת להתקפל ראשונה, היחסים היו כל כך גרועים שאין לי מה להפסיד.

אני שומרת כאן את השיחה בינינו, ואת המחשבות שלי בנידון. יכול להיות שעוד שנים כשאני אתגעגע ולא אדע למה אין לי אמא אני אבוא לפה ואקרא את זה שוב. ואולי כל הסיבות האלה בדיעבד יראו לי כה שטותיות. ואולי אני אכעס מחדש, וזה יעזור לי להמשיך בלעדיה. ואולי אולי אולי כשאהיה גדולה ורוני תהיה גדולה, זה ימנע ממני לטעות את הטעויות שלה

 והנה בזמן שאני כותבת את השורות האלה, סבתא מצלצלת. ואומרת לי שאמא כל יום בוכה, ומתגעגעת לילד שלי, ומדליקה בשבילו נרות.  איזה יופי היא מצליחה להעביר לי את ההרגשה הזאת, לא? ואני בוכה לה בטלפון, וצועקת למה לא טרחתם לדבר עליו, לשאול איך קוראים לו, ומגלה לה את השם...

 יש איזו בעיה במשפחה שלנו, אם גם את השיחה קורעת הלב הזאת סבתא מתחילה  ומסיימת  בדיבורים על תוכנית בטלויזיה בנושא דיאטה...

אני מוסיפה כאן משהו שכתבתי כשרוני היתה קטנה על היחסים שלנו, סתם כי זה כל כך רלוונטי לכותרת, וגם זה מתאים לקטגוריית "גזור ושמור"" אני אמא טרייה לרוני בת ה4.5 חודשים, הילדה נפלאה, הבעל נפלא, הכל נפלא, רק אמא שלי חסרה כדי שהכל יהיה מושלם.  די מהר לאחר הלידה התחלתי לשים לב לדברים שאני מאוד לא מרוצה מהם ביחס של אמי לנכדה הראשונה שלה (שיש לציין שהיא ציפתה לה בקוצר רוח במהלך 10 שנות נישואי) - היא קוראת לה "בתי" למרות שמאות פעמים ביקשתי ממנה לא לעשות זאת, לפעמים מיד לאחר שאני אומרת לה שזה לא נעים לי. היא קוראת לה רונית כשם חיבה, למרות שהסברתי לא פעם שזה שם אחר, וקוראים לילדה רוני. אבל זה שטויות, כי הבעיה האמיתית היא בהתנהגות - היא נגעלת ממנה כשהיא פולטת (יש לציין שלרוני יש רפלוקס, אז היא פולטת כל הזמן), היא נבהלת מאוד כשרוני בוכה, גם בכי פצפון, ואם במהלך הביקור רוני בוכה קצת יותר מדקה אז הביקור מוגדר כ"לא מספק" והיא מבקשת לדאוג שבביקור הבא היא תצחק אליה. למרות שדיברתי אתה ואמרתי לה שמאוד לא נעים לי שהיא אומרת שהביקור לא מספק, היא סבתא שלה שלה וצריכה לשמוח כשהיא רואה אותה גם כשהיא פולטת ומחרבנת ומרגישה לא טוב זה לא הביא לשום תוצאות, חוץ מזה שאמא שלי מספרת לחמותי בגאווה שכשרוני בכתה אצלה היא אמרה לי שהביקור לא מספק.<br /> אני בת יחידה, ומהלך הלידה וגיל הינקות שלי היו מאוד קשים לאמא שלי, כי בעלה(אבי) לא היה תומך, ולא היתה ביניהם אהבה, והיא לא רצתה להתחתן איתו אבל נכנסה להריון. אבל כל זה קרה לפני 30 שנה והזכרונות שלי ממנה כאמא, בעיקר מגיל ההתבגרות ואחרי הגירושין הן כאמא אוהבת ומבינה. במהלך כל חיי שמעתי ממנה סיפורי זוועות על היותי תינוקת והקשיים שהיו לה עם הכל, ובגלל זה לקח לי המון זמן להחליט שאני בכל זאת רוצה ילדים (היא ציפתה לנכדה 10 שנים כי לא רציתי, לא בגלל בעיות פוריות). כעת היא אומרת שהיא אוהבת את רוני הכי בעולם, אבל ההתנהגות שלה בפועל מראה את ההפך הגמור - כשהיא מחזיקה את רוני והיא מפליצה עם ריח אמא שלי אומרת לי "איכס איזה ריח, אני לא יכולה לסבול את זה" ומחזירה לי אותה, כשהיא באה לבקר לשעתיים אז חצי מהזמן אני עם רוני והיא בחוץ מעשנת עם קפה, ואחרי זה רוני בוכה אצלה על הידיים כי היא לא אוהבת ריח סיגריות כל כך חזק. אם רוני בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותה תוך כמה שניות אז הילדה לא בסדר או חולה. נוצר הרושם שהיא מוכנה לקבל אותה רק נקיה ומחייכת וכל השאר מיותר. חמותי לעומת זאת כשמבקרת לא מורידה את רוני מהידיים ומחזירה לי אותה רק כדי להניק, יושבת ליד השולחן בשישי בערב ולא אוכלת כי רוני אצלה על הידיים, וכשהיא בוכה מנסה להרגיע אותה לבד לפחות 5-10 דקות לפני שתחזיר אותה לאמא. ההבדל בגישה בין שתיהן הוא מאוד בולט, עד כדי כך שלמרות שהיא חמות נוראית ואנחנו לא מסתדרות אני מודה שהיא סבתא נהדרת . במהלך כל הזמן הזה ניסיתי להביא לשינוי כלשהו בהתנהגותה של אמא, דיברתי אתה בנועם, צעקתי, ניסיתי להתעלם ולהעמיד פנים שהכל טוב ושום דבר לא עזר. זה גרם לירידת תדירות הפגישות עם אמי מפעמיים שלוש בשבוע לפעם אחת ורצוי שלא בנוכחות בעלי (שגם שם לב למה שציינתי, אבל היה חכם ושתק). פשוט הייתי זקוקה בערך לשבוע בין מפגש למפגש כדי להפסיק לכעוס ולהיות מסוגלת להתייחס לאמא יפה. כמובן שעל אמא כבייביסיטר אין מה לדבר.

 לפני 3 ימים היינו בפיקניק עם ההורים של בעלי, רוני פלטה עלי, אמא שלי עשתה פרצוף ואמרה "איכסה, תנגבי אותה" ואילו חמותי ענתה לה "רוני טובה לנו גם מקיאה וגם מחרבנת", לקחה אותה וניגבה את הפליטה בחולצה שלה. זה מבחינתי היה הקש ששבר את גב הגמל. למחרת אמא התקשרה אלי ורצתה לבוא לבקר, ואני ביקשתי ממנה שתבוא בעוד כמה ימים. כתגובה אמא אמרה שהיא מרגישה שאני לא מתייחסת אליה טוב וכאילו שנישלו אותה מהכנסיה. לא התאפקתי ועניתי לה שיש סיבה טובה למה אני מתייחסת אליה ככה, תיארתי לה את המקרה בפיקניק ודוגמאות נוספות, אמרתי לה שלא מתאים לי שתתייחס לבת שלי בגועל, שהיא סבתא שלה וצריכה לקבל אותה עם כל הפליטות והבכי והכל, וניתקתי. כעבור שעתיים אמא באה, החזירה לי את כל המתנות שהבאנו לה בשנים האחרונות, אמרה שזה בגלל שאני וחברה שלי שגם בחופשת לידה יושבות בבית ויש לנו יותר מדי זמן פנוי אנחנו ממציאות עליה שקרים, נפרדה ממני לנצח ועזבה. מאז היא לא יצרה איתי קשר, וגם ברור לי שהיא לא מתכוונת.

 מצד אחד אני יודעת שלא יכולתי להתאפק ולא להגיב, כי אי אפשר להעמיד פנים מול אמא שלך לאורך זמן וההתנהגות שלה הפריעה לי עד דמעות. מצד שני לא ציפיתי לתגובה לא הגיונית כזו. אולי אני מגזימה וזה בסדר שהיא אומרת איכס על הנכדה היחידה שלה? ברור לי שאני זו שתצטרך להשלים ולהתנצל בין אם אני צודקת ובין אם לא, וברגע שאני אביע ביקורת נוספת על אמא היא שוב תסתובב ותלך, ואני שוב אתנצל וחוזר חלילה. אני גם לא מצפה שיחול איזשהו שינוי בהתנהגות אצלה בעקבות כל העניין.

אני לא כל כך מבינה איך אמור להתנהל הביקור במצב הנוכחי - אם אני לא נותנת לה להחזיק את רוני היא נעלבת, אם אני נותנת לה להחזיק אותה אז ככה: בתנוחת ערסול רוני מחפשת ציצי אז זה לא בסדר, על הכתף אמא לא רואה את פניה אז זה לא בסדר, ובתנוחה שאני מראה לה (חצי ישיבה עם רוני בטן אל בטן, מה שמאפשר גם לראות וגם תנוחה מועדפת על הקטנה) אז זה לא נוח לה. אם היא בוכה אז בוודאי משהו לא בסדר, ניסיתי לתת לאמא להאכיל אותה בכפית אבל היות ורוני רק בתחילת הטעימות אז שתי כפיות ובוכים - ואמא באה אלי בטענות למה נתתי לה לעשות משהו שיגרום לה לבכות (!!!). בפועל פיזית כשהיא באה לבקר, מה אני עושה?

 אני חייבת לספר שכשהייתי בחודש תשיעי אז רבתי אם אמא כי היא העירה אותי משינה (קצת לא בצדק אני מודה) והרמתי עליה את הקול לראשונה מאז גיל ההתבגרות הרחוק. אז בתגובה היא שוב ניתקה איתי את היחסים, ולקח זמן די ממושך מצדי לשכנע אותה אכן לחזור ולהיות אתי בקשר. גם כשהערתי לה בנועם על דברים לאחר הלידה אז התגובה היחידה שלה היתה "שאני אלך?"

 אז ככה זה יהיה? היא תתנהג איך שנראה לה עד שאני לא אוכל לעצור בעד עצמי, אגיד לה משהו והיא תנתק יחסים? רוני תכיר סבתא שפעם באה ופעם לא באה כי היא נעלבת? אמנם עדיף על כלום, אבל זה מה שיוצא? ציפיות...יחד עם זאת, ברור שלא אני זו שיצרה את הציפיות האלה. סבתא שלי מצד אמא היתה זו שגידלה אותי מגיל 0 ועד בכלל, ואמי במהלך כל ההריון (והשבועות הראשונים לאחר הלידה) הבטיחה לי שתעזור לי, ותשב כבייביסיטר עם הקטנה כדי שאחזור לעבוד ובכלל תתנהג כלפי הקטנה בדיוק כמו שסבתא התנהגה כלפיי ועוד מעבר. אז מאוד כואב לי לשמוע אותה מדברת על כמה שהיא אוהבת את הנכדה ובו זמנית לא מסוגלת להחזיק את הקטנה אם במקרה ברח לה קצת קיא.

 שנה וחצי חלפה מאז שכתבתי את זה, ענין השם נפתר עם הזמן, הפליטות הסתיימו באופן טבעי, שאר הבעיות נשארו ללא שינוי משמעותי. רוני פחות אוהבת את הצד שלי במשפחה, בביקורים אני מעסיקה את רוני, מעסיקה את אמא, ודואגת לגרום לה להרגיש שהיא זו שהעסיקה את רוני כל הזמן. כי אחרת אני אשמה בזה שהילדה לא אוהבת אותה, כי אני משדרת לה ככה. כל יום מדברת איתה ושומעת את כל הטרוניות שלה, את כל החוויות שיש לה, שומעת ומגיבה ומכילה. ולא יכולה לחלוק כלום. לא יכולה לחלוק כמה שאני מאוכזבת ממנה. שממרומי נסיוני האמהי בן פחות משנתיים אני יודעת שלא הייתי ילדה כל כך קשה, שזאת היא שאין לה את זה. אין לה גישה לילדים, ודבר לא יעזור. שאם עוד פעם היא תתחיל להרצות לילדה בת שנה ועשר על זנים של סחלבים, או תגיד שהיא מרגישה את עצמה מפגרת כשהיא משחקת איתה אני פשוט אתפוצץ. ואם עוד פעם אחת היא תבוא בטענות למה אני לא משאירה את רוני איתה ויוצאת לבלות... כי אני לא סומכת עלייך, בסדר?!!!!! כי לא תסתדרי!!!! כי את נפגשת איתה פעמיים בשבוע, ועדיין לא מזהה שהיא אומרת את השם שלה כבר שלושה חודשים!!! ולא יודעת איך למלא את הבקבוקים, ואיך להושיב אותה בכסא אוכל, ואיך להחליף טיטול, ושהערוץ בו היא צופה קוראים לו לולי וזה מה שהיא מבקשת, ואיך מדליקים אצלנו את הטלוויזיה... ורק בגלל שלא נעים לי ממך, אנחנו מוותרים על חמותי כבייביסיטר, ולא יוצאים. וכי עדיין, כל פעם שרוני בוכה, אמא מאבדת עשתונות, נכנסת ללחץ ומישהו חייב להיות לגמרי לא בסדר אם היא בוכה....

ושוב, שנה וחצי אחרי, אני בדיוק באותו מצב, רק תשושה יותר, והרבה פחות סלחנית, ועם הרבה יותר כעסים שהצטברו. לא רוצה אמא שאי אפשר לריב איתה, שאי אפשר לפתוח את הפה ולהגיד את מה שמציק לי. רוצה אמא שתחבק ותבכה איתי ביחד, אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים, את זה כבר למדתי בדרך הקשה. אז מה, אין לי אמא? אין לי את האמא שאני רוצה...