אמא לאחת וחצי

מילה שמוכרת לי מדי השלשול של ההתרגשות לפני מבחן או יציאה למסיבה טובה השינה העמוקה שבאה עם מצב רוח עצוב או כועס ההריון של רוני, כשההקאות הפכו לדכאון קטן, ופריצת דיסק טרחה להגדיל אותו עוד קצת ההריון של אושרי, שכל מה שראיתי בו זה את רוני מתמוססת מידיי לכיוון אבא שלה, בעודי מרוחה ליד האסלה ושוב הדכאון בא והביא עמו דלקת אוזניים עם ירידה בשמיעה אולי כי לא רציתי לשמוע אותם משחקים בסלון, ואת רוני לא קוראת לאמא? ואז, המוות שלו, שהביא לתופעה הזאת שם שהביא עלי מחלות מיחושים ועוד איבוד שמיעה בשנה הראשונה למותו מכל כיוון וללא הפסקה וככל שאני עצובה יותר, כך הגוף שלי קורס יותר. ואז, הדכאון מקבל גם הוא שם וטיפול ונראה שהמצב מתאזן ואפילו ההריון של מאור, עם כל הקושי הגופני שלו, לא מצליח להביא אותי לידי דכאון ואפילו לא הריון הגרידה שאחריו ואני כבר ממש מרגישה את עצמי מנצחת, כאילו שפיצחתי את השיטה ואז בא הסרטן של אמא. ומצד אחד אני עדיין מרגישה את עצמי מנצחת. כי ניהלתי את האבל שלי היטב והדכאון רק עמד וצפה מהצד במתרחש. אפילו פיזית תפקדתי היטב עם דלקת אוזניים בודדת אותה העברתי על הרגליים וללא תוספת נזק. ומצד

  לעזוב את הכל ולעוף לחמישה ימים לבד לסוג טיול שאמא היתה אוהבת אבל לעשות בו הכל כמו שאני רוצה, לגמרי הפוך להתפרע עם עצמי לצחוק, להשתולל, לעניין את עצמי עם עצמי ולא להתגעגע לאף אחד, ולא לרצות חברה של איש ולא להיות חייבת לעשות כלום. והגילוי הגדול ביותר - הוא כמה שהגוף שלי עייף. שרק אחרי ארבעה ימי מנוחה, קמתי בבוקר והרגשתי בריאה בגוף. לא עייפה. מלאת כוח. כמה התגעגעתי להרגשה הזאת. כמה מהר היא נעלמה, לילה אחד של טיסה ולילה אחד של מאור, והיא איננה. וכמה קשה יהיה להשיג אותה שוב, ביומיום.