אמא לאחת וחצי

ביום שהוא נשבר ואני המשכתי לעמוד יציב והסכים לכל מה שאני רואה לנחוץ ושוב ביקש את תמיכתי ובזמן ששאלתי את עצמי - למה? למה אני צריכה את זה? למה אני כל פעם מסכימה? הוא שאל אותי מה אני באמת רוצה בסתר ליבי והתשובה, התשובה האמיתית, אני שונאת אותה כי התשובה שלי היא עוד ילד אחד שישא עוד חלקיק מהזכרון של אושרי שדורש את הDNA שלי ושלו והתשובה הזאת מניעה אותי לכיוונים שמנוגדים למטרות המוצהרות שלי וגורמת לי לקבל החלטות שאינן מבוססות הגיון ולבחור במשהו שנוגד את טובתי ואת טובת הילדים הקיימים ולמרות כל הטיפולים, ולמרות כל ההתמודדויות אני מסוגלת לדמיין את התשובה הזאת כל כך חיה וקיימת ואני אוהבת ושונאת את התשובה בו זמנית. זה למה או לפחות זאת התשובה עד שהמחזור שלי יתפוגג ולא אוכל יותר להתחבט עם השאלה הזאת שאין לי מישהו שאני רוצה להביא את הילד איתו ואין לי בית שאני רוצה להביא ילד אליו אבל אני עוד רוצה

 וזה פחות כאב לי לספר ומתברר שהייתי מוכנה לשיחה בכל רגע גם אם זה קורה במסיבת יום ההולדת שלי וגם אם בת של חברים מספרת לה בלי שתכננתי את המהלך או בכלל הבעתי דעה בנושא ולמה לעזאזל ההורים של הילדה סיפרו לה את זה אבל זה לא הנושא כאן אז התחבקנו, ורוני בכתה, וענינו לה על שאלות, והראינו מחדש את הקעקועים המוכרים ואולי זה קל יותר שאין נושא לשיחה שלא מנהלים בנוכחותה יותר

 שישבה על כתפי ומצצה את שמלתי, ליקקה את דמעותי, ועטפה את המקום הכואב בחיבוק.  שתמיד ידעה לבחון גבולות ואף פעם לא להיות מובנת מאליו. והיתה ילדתנו הראשונה, והחיה הראשונה שהבאתי כשיצאתי מהבית של אמא ושהלכה לעולמה בגיל 21 בשיבה טובה ופרכוסים איומים ומותה פער חלל ענקי, שקט בבית מלא ילדים ונביחות. ודממה ללא מיאו. ומתוך השקט נולד לו צורך באהבה חדשה ונוספו למשפחתנו אח ואחות פחתוליים. צעירים ונמרצים. מגריאטריה לפדיאטריה. וכשספידי ומייפל יושבים לי על הכתף ומוצצים את השמלה הגעגוע לשולה (וריז'יק ושיבאס) קיים אך הלב מרגיש שליו ושלם. לו רק עם ילדים היה עובד לי הטריק הזה

בקריאה חוזרת  של הבלוג מהתחלה בעת השחזור יותר איני מקווה לאהבה שתבוא וגם מאור שבא לא בא בזכות האהבה אלא בזכות  הידיעה שגם לבד אני יכולה ואני גם קצת גאה וגם קצת עצוב ובעיקר בטוח לי עם עצמי וגם רציתי לספר לעצמי שעדיין רואה את אושרי יושב עם מאור ורואה סרטונים של רובוטריקים ורב עם רוני על השלט בשביל תוכנית של בנים

  וגם הפעם אני ממיינת ציוד תינוקות ולמרות כל מה שקרה לי עדיין העניין אינו סגור אך מצאתי כוחות  ומסרתי. את כל הבגדים. את מיטת התינוק שישנו בה רוני ומאור. המובייל ששירת אותם. זרקתי את העגלה שלהם. מסרתי את בגדי ההריון. את הטרמפולינה. את המנשאים והמצעים למיטת תינוק. את כל הצעצועים. במחשבה מסוימת שסגרתי מעגל ואני חופשיה. והשארתי לעצמי למזכרת קופסא אחת בלבד. עם ג'ינס הריון בודד. ועם חזיות הנקה. וחולצת ההנקה האהובה עלי. ועם משטח החתלה מהשידה שמזמן איננה. ושלושה מנשאים אהובים שמהם לא הצלחתי להפרד. ושני סטים של בגדי תינוקות שלבשו רוני ומאור. והשמיכה שכיסתה את שניהם. וכמה צעצועי תינוק אהובים. וזהו. ואני בספק מה הצמצום אומר. כי כששמרתי את המנשאים, ואת חזיות ההנקה ידעתי שלא השתחררתי. וזה לא רק למזכרת. ואולי זה לא סוף הסרט. ובעצם אפשר לרצות ולא לרצות עוד ילד בו זמנית. והלוואי תבוא המנופאוזה ותפטור אותי מהסרט לתמיד.

  אי שם בתוככי הבלוג הזה שנים אחורה, כתובה לה בקשה. לראות את האיש נופל לבור דכאון משלו. כתבתי בכוונה מלאה את אשר הרגשתי באותו רגע, ואף ברגעים רבים לאחר מכן. וקיבלתי. נקמה שמוגשת מאוד קרה. ומה שביקשתי קרה וצפיתי בו נופל עמוק יותר ממני, לבור דכאון ללא תחתית כל כך עמוק שאפילו לי, המנוסה בטיפוס מבורות, לקח זמן להבין את עומק הנפילה וצפיתי בו בבור, מהצד. ולא, לא שמחתי. ולא שמחתי לעיד, למרות שאולי גם הגיע לו. ולא עזבתי אותו בחולשתו. ולא דחפתי אותו עמוק יותר פנימה. אבל התחזקתי, כל כך התחזקתי מהנפילה שלו. כמעט כמו מהנפילה שלי עצמי. ולמדתי להיות ברשות עצמי. מפרנסת והורה יחידה. והתגברתי על כל פחדיי מקודם. והוא חזר ועלה מן הבור. הרבה בזכות התרופות. הרבה בזכותי, כי ידעתי להביא אותו לטיפול הנכון. הוא חזר, אך אני לא חזרתי לאותו המקום. ומצאתי את עצמי במקום אחר. מקום שמעריך את העצמאות. את הלבד. את השקט. את האחריות הבלעדית עם כל הקושי שבה. שמעדיף את הלבד והאחריות הכבדה על פני החלוקה שהיתה כאן קודם. וכשלא רוצים לחזור, לא ברור לאן רוצים להמשיך מכאן. האם יש מקום לביחד, אחרי שהתאהבתי בלהיות לבד