פוסטים

תמיד יש המשך

בקריאה חוזרת  של הבלוג מהתחלה בעת השחזור יותר איני מקווה לאהבה שתבוא וגם מאור שבא לא בא בזכות האהבה אלא בזכות  הידיעה שגם לבד אני יכולה ואני גם קצת גאה וגם קצת עצוב ובעיקר בטוח לי עם עצמי וגם רציתי לספר לעצמי שעדיין רואה את אושרי יושב עם מאור ורואה סרטונים של רובוטריקים ורב עם רוני על השלט בשביל תוכנית של בנים

מעבר דירה

  וגם הפעם אני ממיינת ציוד תינוקות ולמרות כל מה שקרה לי עדיין העניין אינו סגור אך מצאתי כוחות  ומסרתי. את כל הבגדים. את מיטת התינוק שישנו בה רוני ומאור. המובייל ששירת אותם. זרקתי את העגלה שלהם. מסרתי את בגדי ההריון. את הטרמפולינה. את המנשאים והמצעים למיטת תינוק. את כל הצעצועים. במחשבה מסוימת שסגרתי מעגל ואני חופשיה. והשארתי לעצמי למזכרת קופסא אחת בלבד. עם ג'ינס הריון בודד. ועם חזיות הנקה. וחולצת ההנקה האהובה עלי. ועם משטח החתלה מהשידה שמזמן איננה. ושלושה מנשאים אהובים שמהם לא הצלחתי להפרד. ושני סטים של בגדי תינוקות שלבשו רוני ומאור. והשמיכה שכיסתה את שניהם. וכמה צעצועי תינוק אהובים. וזהו. ואני בספק מה הצמצום אומר. כי כששמרתי את המנשאים, ואת חזיות ההנקה ידעתי שלא השתחררתי. וזה לא רק למזכרת. ואולי זה לא סוף הסרט. ובעצם אפשר לרצות ולא לרצות עוד ילד בו זמנית. והלוואי תבוא המנופאוזה ותפטור אותי מהסרט לתמיד.

כשאת מקבלת את מה שביקשת...

  אי שם בתוככי הבלוג הזה שנים אחורה, כתובה לה בקשה. לראות את האיש נופל לבור דכאון משלו. כתבתי בכוונה מלאה את אשר הרגשתי באותו רגע, ואף ברגעים רבים לאחר מכן. וקיבלתי. נקמה שמוגשת מאוד קרה. ומה שביקשתי קרה וצפיתי בו נופל עמוק יותר ממני, לבור דכאון ללא תחתית כל כך עמוק שאפילו לי, המנוסה בטיפוס מבורות, לקח זמן להבין את עומק הנפילה וצפיתי בו בבור, מהצד. ולא, לא שמחתי. ולא שמחתי לעיד, למרות שאולי גם הגיע לו. ולא עזבתי אותו בחולשתו. ולא דחפתי אותו עמוק יותר פנימה. אבל התחזקתי, כל כך התחזקתי מהנפילה שלו. כמעט כמו מהנפילה שלי עצמי. ולמדתי להיות ברשות עצמי. מפרנסת והורה יחידה. והתגברתי על כל פחדיי מקודם. והוא חזר ועלה מן הבור. הרבה בזכות התרופות. הרבה בזכותי, כי ידעתי להביא אותו לטיפול הנכון. הוא חזר, אך אני לא חזרתי לאותו המקום. ומצאתי את עצמי במקום אחר. מקום שמעריך את העצמאות. את הלבד. את השקט. את האחריות הבלעדית עם כל הקושי שבה. שמעדיף את הלבד והאחריות הכבדה על פני החלוקה שהיתה כאן קודם. וכשלא רוצים לחזור, לא ברור לאן רוצים להמשיך מכאן. האם יש מקום לביחד, אחרי שהתאהבתי בלהיות לבד

חיים אחרים

  שאני חיה אותם. שאני דמיינתי ויצרתי בדמיוני. ומהדמיון הם הפכו למציאות. יציר כפיי ופרי של עבודה קשה. נוסעת לבד לכל מקום. מספיקה פי אלף מקודם.  האיש נחמד אליי. יש אוירה טובה. נהנית מהילדים.  מתאוששת גופנית. מצליחה. ואושרי מלווה אותי כילד שלישי בדמיון עם דמעות ברקע. ואולי כל זה אשליה, והרגע עשיתי לעצמי עין? אני לא יודעת, עדיין ואולי לעבודה אף פעם לא יהיה סוף  אבל טוב שיש רגעי מנוחה בדרך

סיפורה של מריבה אחת

 ואולי האהבה חזקה מהפחד,  וגחליה לא כבים גם לאחר שפיכת דמעות מרובות לכבותם כליל. ובתוך הכעס רואה את האיש עובר שינוי. שינוי שאני גרמתי. ואומר מיוזמתו מילים שמשאירות אותי חסרת מילים. וכעת אני מתקשה להאמין. מפחדת לסמוך. מפחדת לקוות. מפחדת להתאהב. אבל אולי האהבה חזקה מהפחד

שנה חדשה

כבר סיימתי לבשל ,ונשאר זמן פנוי.. לדמיין שלושה ילדים סביב השולחן, שלושה ילדים בטיולי החופש, שלושה ילדים בבריכה ובים רק שעל אחד לא צריך להשגיח כי רק אני רואה אותו בדמיוני והדמעות מסתתרות במשקפי השמש. ויש גם בעל אחד שלקח שני ילדים למסגרות ואני הלכתי לעבודה אבל בליבי לקחתי ילד לכתה א בזמן שבעיניים יבשות הכנתי חולים לצנתור והיפוכי קצב לב אם אפשר היה להפוך את העולם הוא היה מתהפך כבר מזמן אך הימים רצים ובעבודה איש לא אמר לי מזל טוב שהוא כבר גדול ולא חיכתה לי מתנה מהועד. ובשנה החדשה הדמיון הוא אותו דמיון, רק שנה אחת יותר ואני חזקה יותר לאהוב את הדמיון ולעמוד לצידו. לעמוד בו.

כוסית ייאוש בטעם חופש

ואולי, אולי זה פוסט אישי מידי וזה שוב כתיבה על אהבה שהולכת למות רק שפעם בכיתי עליה והאשמתי את עצמי שלא עשיתי מספיק והיום אני עצובה אך שלמה עם מידת העשייה והיום, היום גם קצת פחות פוחדת</p> <p>ממה שיקרה אחרי המוות שלה לומדת שאיני מתגעגעת כשהוא נוסע לומדת לבטל את הדברים שלו בהינף יד לומדת לעשות לבד בלי לחשוב פעמיים לומדת להתנהל לבד עם ילדים ועבודה במשמרות, החשש הגדול שלי לומדת עוד הרבה דברים על עצמי על הדרך ובעיקר למדתי לחפש את התמיכה שלי במקומות אחרים ואנחנו לא חברים יותר ויחד עם זאת אני נמצאת כאן ואינני הולכת ואפילו נשכב כי היא עדיין לא מתה

החבר החדש שלי

אני ישנה איתו רק יממה היחסים זו אהבה שנאה כזאת והכרתי אותו לילדים וקראנו לו סליפי וצחקנו על זה שעם המסכה של הCPAP אני נראית כמו חייזר והרצנו בעבודה בדיחות על סקס קינקי עם מסכה ואיך כדאי מין אוראלי כי זה מנפח וגיליתי שאם אני רוצה לדבר ברור, כדאי להוריד את המסכה וגם זה מצחיק והמצחיק הוא שקמתי למחרת בשש בבוקר יקיצה טבעית בלי שלשול דמעות עצבים בחילה כאב ראש פשוט קמתי, כמו שאנשים קמים משינה. וזה היה קצת מבהיל, כי שכחתי כבר איך זה מרגיש לקום לא עייפה ורק עם סימן קטן של מסכה על הלחי, כמו קמט של ציפית ואני ערה כבר מעל 3 שעות  ועדיין לא התעייפתי ואתמול רוני שאלה אותי, אם כל החיים אני אישן ככה ועניתי שאני מקווה מאוד עם הזמן המצב ישתפר ואני לא אצטרך ועצרתי דמעה ועוד לא שאלתי את הבעל, איך זה מרגיש לישון ליד חייזר והמכשיר עדיין מרגיש כמו זר על שרפרף ליד המיטה בלי מקום קבוע ונדמה שהוא כאן כדי להישאר ומגיעה לו שידה חמודה עם מגירה שיסתתר בה עד בוא הלילה

הבגידה של הגוף

  אתמול היה יום מעניין להפליא אתמול קיבלתי פיענוח של מעקב שינה שעשיתי וחשכו עיניי והכל נהיה צלול וברור בו זמנית ומה מתברר? שאני שמנה. וההשמנה גורמת לי להפסקות נשימה בשינה, בתדירות של כל 20 דקות בערך. וזה מלווה בירידת רמת החמצן בדם, מה שמסביר את השלשולים והבחילות של לפנות בוקר ממש מצוין. ואני באמת לא מדמיינת. ואני באמת מתעוררת כל הזמן. ואני באמת כל הזמן עייפה. ואני באמת לא כשירה לנהוג, ולא כשירה לעשות עוד דברים, ואין פלא שחצי בירה ממסטלת אותי ליממה. ואני צריכה מכשיר CPAP לזמן שינה. עד שלא ארד 5-10 קילו, זה הכל. וזה מה שמכעיס אותי. מעולם לא הרגשתי שמנה! כולה כמה קילו עודפים, שלא הפריעו לי לעשות ולחיות וללבוש ביקיני, לעזאזל אחרי שלוש לידות אני לובשת ביקיני, ועדיין הגרף של מעבדת השינה הוא חד משמעי. וזה לא הוגן, שאני בת 35 וגרף השינה שלי נראה כמו אצל חולה נפחת בן 60 במשקל 100+. זה לא הוגן שאני עולה כל יום מדרגות, ועוברת את ה10000 צעדים המומלצים בלי קושי, וזה מה שהגרף נותן לי. וזה לא הוגן שמתחילים איתי כי אני נראית טוב, וזה מה שאומר הפרופסור שמפענח את הגרף. זה לא הוגן שיש לי רק 15 קילו עודפ

פסיכוסומטיקה

מילה שמוכרת לי מדי השלשול של ההתרגשות לפני מבחן או יציאה למסיבה טובה השינה העמוקה שבאה עם מצב רוח עצוב או כועס ההריון של רוני, כשההקאות הפכו לדכאון קטן, ופריצת דיסק טרחה להגדיל אותו עוד קצת ההריון של אושרי, שכל מה שראיתי בו זה את רוני מתמוססת מידיי לכיוון אבא שלה, בעודי מרוחה ליד האסלה ושוב הדכאון בא והביא עמו דלקת אוזניים עם ירידה בשמיעה אולי כי לא רציתי לשמוע אותם משחקים בסלון, ואת רוני לא קוראת לאמא? ואז, המוות שלו, שהביא לתופעה הזאת שם שהביא עלי מחלות מיחושים ועוד איבוד שמיעה בשנה הראשונה למותו מכל כיוון וללא הפסקה וככל שאני עצובה יותר, כך הגוף שלי קורס יותר. ואז, הדכאון מקבל גם הוא שם וטיפול ונראה שהמצב מתאזן ואפילו ההריון של מאור, עם כל הקושי הגופני שלו, לא מצליח להביא אותי לידי דכאון ואפילו לא הריון הגרידה שאחריו ואני כבר ממש מרגישה את עצמי מנצחת, כאילו שפיצחתי את השיטה ואז בא הסרטן של אמא. ומצד אחד אני עדיין מרגישה את עצמי מנצחת. כי ניהלתי את האבל שלי היטב והדכאון רק עמד וצפה מהצד במתרחש. אפילו פיזית תפקדתי היטב עם דלקת אוזניים בודדת אותה העברתי על הרגליים וללא תוספת נזק. ומצד

להסתובב וללכת

  לעזוב את הכל ולעוף לחמישה ימים לבד לסוג טיול שאמא היתה אוהבת אבל לעשות בו הכל כמו שאני רוצה, לגמרי הפוך להתפרע עם עצמי לצחוק, להשתולל, לעניין את עצמי עם עצמי ולא להתגעגע לאף אחד, ולא לרצות חברה של איש ולא להיות חייבת לעשות כלום. והגילוי הגדול ביותר - הוא כמה שהגוף שלי עייף. שרק אחרי ארבעה ימי מנוחה, קמתי בבוקר והרגשתי בריאה בגוף. לא עייפה. מלאת כוח. כמה התגעגעתי להרגשה הזאת. כמה מהר היא נעלמה, לילה אחד של טיסה ולילה אחד של מאור, והיא איננה. וכמה קשה יהיה להשיג אותה שוב, ביומיום.

מה אומר ומה אספר

  סיימתי שבעה וחזרתי הביתה לשגרת היומיום, עדיין בחופש מהעבודה עד סוף החודש ובינתיים אני בסדר, זה מה שיש לי להגיד. פה ושם בוכה אבל בסה"כ בהרגשה כללית טובה עם עצמי. עדיין מרגישה הקלה שהיא לא סובלת יותר. עדיין ברור לי שעם האבחנה והמצב שלה, עדיף למות מלהמרח בחיים במצב בהמה. ויש ידיעה ברורה שהייתי שם בשבילה ב 100% בחודש וחצי הללו, והידיעה הזו עושה לי טוב.  פה ושם עולה גם כעס, כעס שלא דאגה לעצמה יותר, כל מיני שיעורים בחיים שאם היא רק היתה לומדת אותם החיים שלה היו הופכים לדבש, אבל היא סירבה לשמוע. אבל בשבוע האחרון מפעפעת גם ההבנה שזו הבחירה שלה, שיעורים שלה, ולא שלי. ובין לבין הרבה הומור שחור, באמת הרבה ממנו. לא סגורה מה אמא היתה חושבת על זה, מצד אחד היא אהבה הומור שחור, מצד שני היא אהבה כללי נימוס בשבעה...  וברגעים כאלו, ברגעי ההחלטות הקטנות מה אמא היתה אומרת - אני עונה לעצמי שזו ההחלטה שלי עכשיו, וגם ככה מעולם לא הקשבתי לאמא והכי מוזר, זה להרגיש פתאום את האחריות של זקנת השבט. של מקבלת החלטות בלעדית עם עצות בודדות, וגם הן המלצה. וזה לא משנה שכך החלטתי גם קודם.

היום הריק פעמיים, או שאולי זאת סבתא במתנה?

  אמא נפטרה בשביעי לפברואר בשעות הבוקר. ביום הלא-הולדת של אושרי, יש לציין בדיוק. ואיכשהו, איפשהו בין ההמתנה למסמכים לבין הקניות לשבעה, היום הזה כבר לא היה יום לא הולדת, הוא כבר לא היה שייך לאושרי יותר. וגם לא לסבתא שלו שהגיעה לברכו בבוקר בוודאי עם עוגה ומתנה ובלונים, ועם נכונות מלאה לקרוא ספר. והיום הזה היה פתאום שייך לי ולי בלבד. ואפילו שהיה יום עצוב, הוא היה עבורי וסביבי ומשהו בי אהב את זה. ואיכשהו ביום הזה בעיקר הרגשתי הקלה. הקלה שנגמר. הקלה עבורה שכבר לא סובלת. הקלה לעצמי, כי הרגשתי שדיי. ובעיקר בשבעה אני התגעגעתי לבית. להכניס כלים למדיח, להוציא את מאור מקערת המים של החיות, לריב עם רוני על השיעורים. ובמקום זאת הסתובבתי עם עצמי בדירה הריקה של אמא שעכשיו היא שלי, ועשיתי שם סדר. זרקתי דברים החלפתי מקום של כסאות וכריות החלפתי מקום של תמונות בסלון סידרתי מגשי אוכל לשבעה וחיממתי בורקסים שטפתי אסלה ורצפה כדי שיעמוד בסטנדרטים של אמא ובערב כשהחושך ירד, פתאום הרגיש לי רע להשאר שם לבד. וחברותי באו, לסגור שבעה איתי בלילה כל יום. ובעיקר, בעיקר ראיתי דברים. דברים שאמא לא העריכה בחייה, אבל אני נש

TO UNSEE

כי לא מצאתי לזה מילה מתאימה בעברית. גם ברוסית יש מילה מקבילה ל UNSEE. ובעברית אין. ובכל יום שנגמר, לפני השינה אני מבקשת לאחסן את כל מה שראיתי היום בקופסא נפרדת לסגור את המכסה שלה ולשכוח אותה עמוק במחסן לצבור אבק וקרדית אבק ולא לזכור יותר לעולם שראיתי את אמא מקיאה על עצמה ומתפתלת מכאבים ושוכחת מרוב כאב ובחילה שהיא חצי ערומה ונוסעת למקלחת על כסא רחצה, בעזרת כוח עזר, לראשונה. ובוכה. עוד, עוד ועוד גבולות עצמאות וצלם אנוש שנפרצים ונשברים מול עיניי בחודש האחרון. ואיני מרשה לעצמי להפנות מבט כשקשה, כי היא לא צריכה לעבור זאת לבד, בלעדיי אבל בלילה, אני מבקשת מעצמי TO UNSEE שהזכרונות האלו לא ייצרבו כל כך עמוק שיצבעו כל זכרון אחר שלה בצהוב צהבת. כדי שאני אוכל לעצום עיניים ולישון, ולצאת לאכול, ולחזור הביתה לילדים, ולמלא בבוקר את המדיח לפני שאני טסה אליה שוב. כי אני לא מרגישה אשמה, אני יודעת שצריך להתנתק. נ.ב. פעם אמרו לי שטיפול פסיכולוגי נמשך הרבה אחרי שמסיימים אותו. עכשיו אני מאמינה.

אז איך מתאבלים על אדם שעדיין חי?

  האם ראוי לעשות זאת בכלל? האם זה מכין אותי לעתיד לבוא? ובעצם מה שקורה זה שלאמא יש סרטן. לאמא, שעד לפני שבועיים היתה אשה עובדת ומתפקדת והיום לא הצליחה להתלבש לבד. והלבשתי לה גרביים ותחתונים, והיא בכתה ואני התאפקתי טוב. ומקבלת מינוני נרקוטיקה שמספיקים להרדים פיל ועדיין כואב ומקבלת את כל מערך התרופות לבחילה ועדיין מקיאה וכל זה, כל זה אפילו בלי כמוטרפיה. ואז, כואב לך לראות אותה סובלת, באותה מידה כמו שכואב לך לראות את הילדים חולים אבל המחשבה לקחת את הכאבים שלה לעצמך, כמו שאת חושבת על הילדים, נתקעת עוד לפני שהיא מופיעה עד הסוף והופכת למשאלה בלב ואת מבינה שרק על הילדים את מוכנה לבקש מהיקום דבר כזה, וחוסר האונים רק מחמיר. והיקום לא הכין אותי להתקשר לעורכת דין ולבקש שתבוא לבית חולים, לכתוב ייפוי כח וצוואה. ולא הכין אותי לפתוח קבוצת ווטסאפ לחברות של אמא לעדכוני מצב. ולא הכין אותי לזה שכל התובנות המקצועיות שלי מגיעות באיחור, ואיני מצליחה להתעשת ולתכנן לה טיפול. ולא הכין אותי לבעל שכואב ומתאבל על אמי כמעט כאילו היא שלו, ברמה שרוב חילוקי הדעות מתגמדים לגרגירי אבק ברוח ורק המוות של אושרי הכין אותי

על פרחים וציפיות

  לאחרונה אני בהפסקה מסוג מסוים. מההשקעה הבלתי פוסקת בכולם פרט לעצמי. מהציפייה לקבל דברים שאי אפשר. אבל מתברר שגם בהפסקה מציפיות את מצפה והיום כשישנתי אחרי משמרת לילה מישהו הניח על הכרית לידי זר ורדים אדומים עם לב ופתק מרוני לאמא ההכי טובה ולמרות שזה היה צריך להיות ברור לי אני הולכת ומודה על הזר לאיש שממנו לא ציפיתי לדבר והוא עונה לי - הזר מרוני ולא ציפיתי שזה יכאב... ולא ציפיתי ליד הכאב להרגיש מפונקת כי הרי בזמן שישנתי האיש טיפל בילדים וניקה. ובעצם לא היתה סיבה שיביא לי ורדים אדומים של אהבה דווקא היום. ואני אמורה לשמוח בעצם שילדתי בת השבע מפנקת את אמא בפרחים לשישי. אז מה שמצאתי זר ורדים אדומים על הציפית?

לפעמים מעייף

לפעמים מעייף להיות תמיד באבל. אבל לא נעים לך לבקש הפסקה מעצמך. ולפעמים התיק שעל הגב, התיק הסגור עם הדכאון, לפעמים בא לי להשאיר אותו מאחור. ולפעמים הוא כבד לי, ובכלל אני הייתי רוצה תיק אחר. ולפעמים הדרך הזאת, שעתה היא גלויה לרגלי, לפעמים גם היא מעייפת מדי. ובא לי לעצור בצד ולנוח. ובא לי שמישהו ייקח אותי. ובא לי לרדת לשבילים אחרים שנראים יותר מזמינים. ולפעמים זה מרגיש כמו טיפוס על הר תלול בחושך בלי ציוד מתאים. בשמלה ונעלי עקב, כי דמיינתי שאני באה לאירוע ובעצם אני פה במירוץ לפסגה מול יריב שמכיר את מקומות החולשה שלי. ונראה שההר הזה זה השטח שלו. ואני עוצרת לרגע לחשוב - מה בדיוק גורם לי להשתתף בזה? איך בדיוק התפתיתי לבוא? ולפעמים אני מצליחה לדמיין, איך בהמשך הדרך זה הופך להיות קל. ואני שואלת את עצמי - מאיפה יש את הסבלנות לחכות? מאיפה לוקחים את הכח להמשיך וללכת לכיוון שלי? ולפעמים נדמה שאני מבזבזת זמן על דמיונות ופוטנציאל.

ריחות של זכרון

  לאמסטרדם יש ריח של גשם לחיבוק יש ריח של זיעה ואפטרשייב לחברה יש ריח של מרכך שיער שנשאר לבית של אמא יש ריח סיגריות ואקונומיקה ובצק שמרים בתנור לגן ילדים יש ריח של קוסקוס עם מרק. לגן של רוני לפחות. לגן שלי היה ריח של כרוב. וגם לחופשת לידה יש ריח ריח של תינוק מתוק ומצעים מכובסים במרכך תינוקות ריח כה מתוק שבא לבכות או להתפלש בתוכו כמו חתול בקטניפ בדיוק חשבתי שהריח של מאור נעלם ויש לו ריח של ילד, ולא תינוק ואז עצרתי לחשוב וגם לחופשת לידה בלי תינוק יש ריח יש ריח של דם ווסתי וחלב חמוץ וריח פה של נזלת ריח דמעות

משהו שקורה אחרי לידת קשת

  בבת אחת קל יותר לדמיין ילד שלישי משתלב בשגרה. כי את יודעת מה זה לטפל ביותר מאחד. פתאום את באמת יודעת מה זה לעמוד בין שני ילדים צורחים ולבחור. אז קל יותר לדמיין גם שלושה. ומצד שני יש את השאלה על המציאות האלטרנטיבית. האם מאור היה נולד אם אושרי היה חי? ובבת אחת החלום על שלושה נקטע.

מיוחד

  ועדיין זה כאן אחרי חמש וחצי שנים וילד קשת אחד אנו משחקים לנו בים ארבעתנו ובאה ילדה. מיוחדת. והיא רוצה ללטף את הכלבה ולשחק עם התינוק ומבלה איתנו שעה בים ואני איפשהו מוצאת את עצמי נחנקת עם מחשבה שאם באיזשהו אופן אושרי היה ניצל והיו מגלים את הקשר בטבור מתישהו לפני שהוא מת אז זה המקרה הטוב ביותר זו רמת ה"מיוחדות" זה ה best case scenario שלנו ואני בוכה כבר יומיים על ילד מיוחד שלא יהיה לי אחד שנפגע מחוסר חמצן, אבל חי ושואלת את עצמי למה לעזאזל התחלתי לדמיין את זה?

ועדיין הן שם

  הדמעות שלך כשאני לוקחת את מאור בפעם הראשונה לגן, והן מטפטפות על הראש שלו במנשא כשרוני מגלה משהו חדש על העולם, והקול שלי נשבר בהסבר ואני משתעלת כשאני לא מתלבטת יותר לענות כמה ילדים יש לי כשיש מקום פנוי לכלבה במושב האחורי כשאני קוראת כתבה על אדם שמת, ואני יודעת איך אמא שלו מרגישה. כשאני בוכה על אנשים זרים. כשאני תופסת גמל שלמה בצנצנת ומביאה לרוני, כי זה כבר לא מפחיד אותי כשבא לי להגיד שחופשת הלידה הזאת היתה לא כמו שרציתי, ואני מתאפקת כי היתה בכלל חופשת לידה ויש לי מקום להשוואה בעניין. וגם כשאני מרגישה את הדיכאון נסחב אחרי כמו תיק גב מעצבן שלא בשימוש כרגע אבל אסור להשאיר מאחור. אז, קל לי לחשוב שזה הדמעות שלך, שזה רק הדמעות שלך. שזה לא הדכאון שלי שמנסה לצאת מהתיק. וכל כביסה מזדיינת שיש בה בגדים של ארבעה ולא חמישה. וכל ארוחה שאני טורחת מכינה לכל אחד בנפרד ורק לא לך. כל סרט שאני רואה עם רוני ובוכה בקולנוע. רגעים שאני מסתכלת על מאור ושמחה שהוא לא דומה לך, כי אתה דומה לרוני, ואז זה כאילו יותר קל. רגעים בהן הדמעות צפות כשאני עם האחים שלך ובא לי לצרוח "די! לא מתאים לי עכשיו!" ואז להז

שוברת מעגלים

  אז סיימתי הנקה והייתי שוב בהריון. לא מתוכנן. לא רצוי. אני. והיום עברתי גרידה, ואני מתאוששת היטב. ואני מרגישה פיזית טוב יותר מאשר בחודש וחצי האחרונים, אחרי הרדמה, כאב בטן והכל. ואין, איך שהסטטיסטיקה יודעת איך להרביץ לך בדיוק כשחשבת שאפשר לסגור מעגל ולנוח על זרי הדפנה. ואיך את אומרת לעצמך שלעולם לא יהיה לך הריון לא רצוי, והנה אני בוועדה אומרת את אשר על ליבי ומקבלת טופס 17. ועוברת ומחכה בסבלנות שלושה שבועות של הקאות עד לגרידה. אמרתי הקאות? בשבוע האחרון הבעל לקח חופש. ומקווה, מקווה למשהו בשבועות האלו. להוכיח לעצמי שאי אפשר להמשיך ככה עד ללידה? אבל את זה אני יודעת. זוכרת את ההריון של אושרי, שהיה צפוף אחרי הנקה עם תינוקת בת שנה והיה נורא בתופעות הלוואי שלו. אז צפוף עם תינוק בן 4 חודשים זה עוד יותר נורא. לא הייתי צריכה את ההוכחה. ואני יודעת מה רציתי בשבועות האלו. רציתי לאהוב את הבטן. רציתי להיקשר ולהיפרד. וזה לא קרה. וזה מה שקשה. לדעת שעם כל מה שעברתי, יכול להיות לי ילד לא אהוב. הריון ששכחתי אפילו להיפרד ממנו כשדחפתי את הציטוטק מתחת ללשון. הריון שחשבתי עליו כעל מחלה, ואני מרגישה הקלה שנגמר

ה(ע)נקה

האין זה מגניב ומרגש להתלונן על צרות של עשירים? להתלונן על קשיים בהנקה בגלל לשון קשורה? להתלונן על זה שאחרי שנגמר סיפור הלשון, באימונים מפרכים על הפטמות שלי, ופחתו הכאבים - הגיעה המועקה מהנקה? שלמרות שכבר כמעט ולא כואב לי, ואחרי ששרדתי חודשיים של מלחמה על הדבר היקר הזה, חלב אם, והשקעתי בזה את כל מה שהיה לי, ואחרי שניצחתי במלחמה הזאת - אני פתאום מפסיקה?! עושה את המינימום של המינימום, מניקה שלושה חודשים בלבד... ומפסיקה. כי אני לא נהנית מההנקה. כי זה תובעני מדי ואני רוצה את החיים שלי בחזרה. כי יש לי מחזור כבר חודשיים בזמן הנקה, ולא נראה שהוא מתכוון להפסק. ואולי גם זו שירת הלל לשנים של טיפול פסיכולוגי, זה שאני מסוגלת להסתכל מהצד על ההתאבדות שלי על ההנקה, ולהבין שזה לא בא לי בטוב בחיים באופן כללי. נו אז הפסקתי להניק והגוף שלי מנסה להלחם בזה הורמונלית. כאבי גב (גירוי יתר מהשחלות) מיגרנות, בכי מפרסומות (ובינינו, גם בלי פרסומות...) והכי חמור תחושת גודש רגשי (אין גודש פיזי, עשיתי את זה לאט ובזהירות) כלמר אי שקט ורצון להניק ללא הפסק, למרות שהחלטתי שלא. ואולי, אולי מה שמתסכל אותי זה שאני היחידה שמ

היום הריק

  עברו חמש שנים מאז מותך, אושרי כמה דמעות ידעתי מאז. כמה כאב. כמה שמחה ידעתי מאז מותך. שמחה חיה, צורבת בבשר החי. שמחה שהייתי צריכה ללמוד להרגיש מחדש. ללמוד לקבל מחדש, להעריך מחדש, לאפשר לעצמי לחוש בלי כעס. וכמה שעדיין היום הזה ריק. וכמה שעדיין יש ציפייה. שיקרה משהו היום. שאני אדע איך להנציח אותך בצורה שתרגיש שאתה כאן. שתהייה. ועדיין אינך. ויש יום שקט עם העדר בולט של כל דבר שיכול להזכיר אותך. יש בית ספר לרוני ויום עבודה לבעל, ויש חופשת לידה עם מאור, ויש משלוחה מרמי לוי, וכביסה מאתמול. ויום הולדת לילדה אהובה אחת שגם השנה, כמו בכל שנה חוץ מיום קרוע אחד ביומולדת שנתיים, אני אופה לה עוגת יום הולדת עם קישוטי בנות, והעוגה לא מזכירה אותך בכלל. ועדיין לא מצאתי ביום הזה מה לעשות עם עצמי. פרט ללכתוב כאן. היה שלום, אושרי. (לא) נתראה בשנה הבאה. יום לא הולדת שמח.

הורמונים

הורמונים שמשתוללים צורחת, בוכה, מאבדת שליטה וצלם אנוש פה ושם הבעל רק מקווה שיגמרו ואני שמחה שהם כאן כדי להישאר כי הם משחררים אותי כי אני צורחת את מה שכואב לי, כי יותר אני לא מסתירה כי הם חושפים את האני האמיתי שלי, זה שמתחבא מאחורי הנימוס והרצון לשמור על שקט תעשייתי ויעילות מבצעית כי הם גורמים לי לדרוש את מה שמגיע לי ביתר כח כי הוא נחמד הרבה יותר כשהוא חושש ובעיקר כי הם הביאו איתם דברים טובים, ההורמונים האלה. הם דחפו תהליכים קדימה. ובעיקר כשאני נשמעת להורמונים אני יודעת דברים. ואני חסרת מעצורים וזה טוב.

הלידה של מאור

  שבוע 39+6 המיילדת שלי מתקשרת ומודיעה שלאור הגעתי להריון עודף, ונסיעה של המיילדת המגבה - לידת הבית שלי מבוטלת. בוכה, מתאכזבת, למחרת אוספת את עצמי ומתחילה להתכונן מחדש ללידה בבית חולים. פורקת את כלי לידת הבית ואורזת תיק. ומחכה מחכה מחכה.  בבוקר 40+3  מדברת בטלפון עם חברה. משתעלת. ויורדים לי המים. מקלחת, ניקיון, מתחילים צירים, אחרי שעה רוני נוסעת לסבתא. אנחנו בבית שותים תה על הכדור במרפסת. מתזמנים צירים ושומעים  את בוב מארלי. זה מרגיע והאוירה טובה. הצירים כל 6-3 דקות, לא ממש סדירים ואני פורקת מדיח ונהנית. לקראת הצהריים אני מקיאה ומחליטים לנסוע. 12:30 נכנסים למיון יולדות עם פתיחה שלוש. המוניטור לא מבריק, אוכלת בין הצירים צ'יטוס ושוקולד, המוניטור בחדר לידה נראה יותר טוב. שוכבת על הצד עם מוסיקה ברמקול שזכרתי להביא מהבית (MORCHEEBA), הצירים כואבים , קשה בשכיבה, ובתוכם עוצמת עיניים נושמת עם המוסיקה. כמה אלבומים הספיקו להתנגן עד ארבע בערך, אז נותקתי סופסוף מהמוניטור, עשיתי חוקן והצירים התחילו לצטופף ויותר לכאוב. בכל אופן, החלטנו לרדת למטה לסיגריה. חצי סיגריה, שני צירים כואביםםםםםםם ואני

אופטימיות

  כן, בשלב הזה, בשבוע מתקדם זה, זאת מילה שאני יכולה לכתוב הבית מוכן ללידה, החפצים כמעט כולם מסודרים הראש מלא בסיפורי לידה מעצימים והגוף מלא בהריון שאני מתחברת אליו מהרגע הראשון, כמו שהתכוונתי. בהריון שהצלחתי ליהנות ממנו ולתפקד במהלכו למרות כל המיחושים. בהריון שהוסיף לזוגיות במקום לגרוע, ושהוסיף לאמהות שלי לרוני מימד חדש, שוב , במקום לגרוע. ואני אופטימית מעצם העובדה שהגעתי למקום הזה. שתיקנתי לפחות דבר אחד, ענקי - אותנו, לפני ובזמן שהמשכנו הלאה. ומכאן והלאה אני פשוט מצפה ללידה

כואב עדיין

  כואב באותן העוצמות, הלב נשבר והדמעות פורצות והנשמה מצטמקת בפנים לגוש כואב וכאילו לא עברו ארבע וחצי שנים כאילו שאין לי בן נוסף בבטן וכואב במקום שהכי לא רוצה שיכאב לי בלידה של החברה ההכי טובה שלי ובצד השמחה וההזדהות והאמת גם תחושת הקלה עצומה על כך שנגמרה הלידה בשלום מגיע הכאב על הווטסאפ שלא יצא לי לשלוח לפני ארבע וחצי שנים. על כך שלאחר הלידה האחרונה ערכתי סידורים ושיחות אחרות. וזה עדיין כואב בצורה חיה כל כך, שהוא לא נולד חי אז. שעברתי את הכאב הזה. שהוא עדיין כאן, החוסר, הוא לא התעמעם והוא לא חלף ולא נאבד במעמקי נפשי. שגם בלידה שלי המתקרבת יהיה את הכאב הזה לאושרי. ואפילו עוד ילד להחזיק לא יתקן את זה. דבר לא יתקן. שאין נקודה אחת בחיי שאינה נגועה בכאב הזה, בעבר, עתיד, הווה, וכל ההתמודדות הזאת לא צפויה להיגמר. ואני פורצת בבכי ברחוב, ובוכה מכאב. ובוכה מזה שאני עדיין כואבת, למרות כל מה שעשיתי מאז, ואין המלטות ואין מנוס ואין מנוחה מהכאב בשום מקום, בשום פונקציה של זמן עתידי. חייבת כח. וזה מכעיס אותי חשבתי שזה יהיה קל יותר כי אני בהריון. והנה, פעם ראשונה שאני נחשפת ללידה בכלל בלי שום מגננות, וא

מי שפיר

  18+5 אז בדיוק בשבוע יום ההולדת של רוני היתה שיחת טלפון ממכון זר. ואמרו שהסיכוי לדאון סינדרום יצא 1:190, ולא 1:10000 כמו שציפיתי. ושוב אני כמו בסקירה מתחלקת מבפנים לשתיים - אחת שממשיכה לתקתק יום עבודה ואחר כך גם יום סידורים, ואופה לרוני עוגת יום הולדת. והשניה סופרת את הימים והשבועות מעכשיו עד הבדיקה של מי השפיר עד לתוצאות עד לגבול החיות ועד לוועדת על. ומחליטה על לידה שקטה בכל מקרה, בלי קשר לשבוע, כדי להיפרד. ונאבדת ומושתקת על ידי הראשונה, הדומיננטית, שאומרת לה - זה היומולדת של רוני עם המסיבה המדהימה שאת מארגנת, תהיי אמא שלה, ברגע שהחלטת על לידה שאר ההחלטות יכולות לחכות. 19+ שבוע שלם שרופאת הנשים שלי ללא מענה. המסיבה של רוני נגמרה בהצלחה מסחררת, ואיתה הסחת הדעת. אני מטפלת בעצמי? זה די גורם לי להתאפס. הולכת למחלקת הריון בסיכון שממנה חששתי - ופתאום זה נראה לי מרגיע המקום הזה, שבו 6 ימים בשבוע יש מענה מסודר לכל שאלה. אולי כי אני כל כך חרדה לילד הזה, שאין לי זמן לחשוב על אושרי הפעם. ומאמארוני המתקתקת מובילה את העניינים ומארגנת לעצמה תורים לגנטיקה והפניה להעמסת סוכר, ומתנפלת על רופאים מוכרי

מדברת חרדה

  אז הן ישנן, אני לא מדברת עליהן והן כאילו אינן למען האמת, אני אפילו רוב הזמן, ורוב כוונתי 98% לא מרגישה חרדה. אבל היא שם חרדה אטומית לפני בדיקות. הגיוני שמחר שבוע 15 ועברתי רק בדיקת דופק ושקיפות? כי זה קל יותר להאמין שהכל בסדר כשאין בדיקה באופק. כשאין משהו שיכול בבת אחת להוריד אותי מהענן לבור. כי אני בוחרת להיות בענן עד שלא יוכח אחרת. כי טוב לי בהריון ענן, אני כמעט תמימה. אתן יודעות מה, אפילו התנדבתי לארח סדר חברים כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב על הסקירה למחרת בבוקר. חרדה להרגיש תנועות. מצד אחד ציפיה עצומה לאחד הדברים הכיפיים והמשמחים והמיוחדים בהריון. ומצד שני מצפה לחרדה שתבוא עם התנועות. עם אי הוודאות שבתנועות. עם זה שהתנועות לא ממש מרגיעות אותי, כי הרי בפעם ההיא כשאושרי מת, לא הספקתי אפילו לשים לב שאין תנועות. אז הפעם נמנעת מלהקשיב לגוף, נמנעת מלהתרכז בבטן מבפנים. מרגישה מיחושונים ופוטרת אותם בתנועות מעיים. הנה, כמעט והצלחתי להתמיד באשליה, אבל הגוף זוכר. אלו תנועות קטנטנות. ובמקום לשמוח אני פוחדת. והאדם היחיד איתו אני רוצה לחלוק את התנועות זו הפסיכולוגית, כי במפגש הבא נראה לי זה הזמן ל

סיפור בגוף שלישי

לפני האובדן היא היתה תמימה. עסוקה כל כך בלהתלהב מהאמהות שלה, שלא ראתה סביבה דבר מלבד ילדים. לא ראתה אפילו את עצמה. וכשהאובדן היכה בה, היא נפלה עמוק כל כך שלא שמעה עוד דבר מלבד הצרחה של עצמה. ימים רבים היא שכבה שם בתחתית הבור , מחוסרת כח, שומעת את ילדתה הגדולה קוראת לה משפת הבור, ולא מוצאת את הכוחות לקום. עד שיום אחד, אנשים ירדו לתוך הבור, אנשים מוכרים וזרים, עזרו לה לשבת בפינה נוחה עם שמיכה, הכינו כוס תה והשאירו כריך ופנס. ועלו חזרה למעלה, והבור הפך לפחות חשוך. ולאט לאט היא צברה מספיק כח כדי לזחול במעלה הסולם למעלה, עד לשפת הבור, וראתה אור, ושדות ירוקים, ושמיים ואת השמש. והסתנוורה ונפלה חזרה אל הבור בברכיים שרוטות, אך עתה היא ידעה שיש אור מחוצה לבור. ושוב באו האנשים, והפעם נתנה להם יד ונתמכה בהם בטפסה בסולם. וחיבקה את בתה ורצתה להתרחק מן הבור, אך גילתה שהיא נושאת אותו בתוכה. והיא לא היתה תמימה יותר. היא ידעה כי ישנם בורות שחורים, האורבים בנפשו של כל אחד ואחד. והחליטה למלא את הבור שלה באהבה, כדי שיהיה רך ונעים ליפול לתוכו.

רשימה חדשה, או בעצם עדכון רשימות קודמות

  קראתי לי לאחרונה את הבלוג מהתחלה, ועליתי על משהו. מתישהו בחודשים הראשונים התייחסתי כאן לרשימות של אנשים שהיו לצידי בעת האובדן, ואנשים שלא. ועליתי על כך שבשנים שעברו מאז האובדן גם הרשימה עברה שינוים מקיפים, רק שאף פעם לא טרחתי לעדכן. אז נתחיל מאבא שלי. שכמה חודשים אחרי האובדן מצאתי את עצמי מספרת לו שנפרדתי מחברת ילדות בגלל קנאה בילדים שלה, כי הוא שאל מה קורה איתה - והוא הבין. ומאז הוא ליווה אותי בלא מעט תהליכי אבל בתור אלמן מאשתו השניה והאהובה גם עליי, זאת שלא אמרתי לה אמא. ובת זוגו שקיבלה אותי לתוך ליבה בלי לשאול שאלות, כחלק מהגבר שאיתה, וזה שבה את ליבי. גם היא ידעה לשאול, להקשיב ולחבק. חמותי, שאמנם מכעיסה אותי מדי פעם אך עדיין הכאב של שתינו גלוי אחת בפני השניה ומאפשר קרבה שמעולם לא היתה קודם. בנות הדודים שלי, שקיבלו בהבנה ובלי שאלות אם נעלמנו ולא באנו למפגש משפחתי. הייתי אומרת שאין לי מצב רוח - והיו עונות - אה, אוקיי. האחיינית שלי בת ה12 דאז, שסיפרה לי כמה שהיא בכתה. אמא, שמאז החלה לקחת טיפול תרופתי, לאחר לא מעט עידוד שלי. וכיום לאחר מעל 3 שנים על כדורים, יש אצלה שיפור משמעותי במידת

מרשה לעצמי

  מרשה לעצמי להתחבר להריון. לדמיין את ההמשך שלו לדבר עליו בפומבי לספר עליו לרוני לשים יד על הבטן לקטר על שליש אחרון בשיא הקיץ לבחור סלקל להזמין תורים לסקירות ושקיפות להמשיך לעשן כמו בפעמים קודמות ללבוש בגדים שמבליטים את הבטן להיות בהריון אהוב ורצוי ואני שוב גאה בעצמי על כך שאני מעיזה שאני לא נכנעת לפחד שחיכיתי וההמתנה משתלמת לי עכשיו ויש דבר אחד שעומד מולי כמו מראה שהשגתי הריון אך זה כל מה שהשגתי ואני נאחזת בו, כי המאחז של האהבה התרופף.

אז אני בהריון

  נראה לי גם זה סוג של מקום שבו צריך להודיע רשמית :) שבוע 5+ מאושרת. פיזית מרגישה טוב מהצפוי. חרדות תחת שליטה. בעל מאושר. משפחה וחברים בעננים. כן, מספרת. כי להסתיר זה להתמסר לפחד ואני לא מוכנה. חוזרת אחורה בבלוג, על השנה האחרונה. השנה שבה הרגשתי קצה של דרך תחת הרגליים. קשה למצוא לזה מילים, אבל אנסה. סיפוק? גאווה? שליטה כלשהי בחיים הבלתי נשלטים האלה? טיפול פסיכולוגי של שנתיים שמביא תוצאות? יש בנו אהבה והיא תנצח? ועל התחושה העמומה הזאת, שאני לא מצליחה להגדיר אבל היא גורמת לי לדמיין שאני יודעת מה אני עושה, אני מסתמכת בהריון הזה. על זה שהתהליך שעברתי (וכמה שהוא מתועד כאן בבלוג, זה מפחיד) ילווה אותי במהלך ההריון ולא ייעלם לו פתאום כמו שהאישיות שלי נמחקה בהריון עם רוני. על זה שהפעם אני אצליח לעצור מבעד עצמי מלהעלם, או להתפרק, או להמחק. לא, בעצם, אני לגו, אז שאני אדע לעשות תיקונים או להרכיב מחדש אם צריך. וסומכת על עצמי שאדע לבקש עזרה. שאדע לחלוק קשיים החוצה. ומסתמכת על זה שיש סביבי אנשים קרובים שמחפשים איך לעזור. גם זה משהו שהייתי צריכה ללמוד בשנים האלו. אז אני פוחדת בביטחון, זה מה שהתכוונתי

הנה חלפו להן ארבע שנים

ועם כל שנה מתרגלים יותר ויותר שלא חוגגים לו היום יום הולדת וזה הופך להיות קל יותר להעביר את היום הזה כאילו כלום כי באמת כלום במה שונה התאריך המדויק בו הוא מת מכל יום אחר? בכלום אז לא אלך לבקר בקבר, כי זה סתם עוד מקום, ולא הייתי כבר שנתיים וכן אלך לעשות קניות, ולשטוף את הבית ואמרתי בבוקר לרוני כשהערתי אותה לגן שקמתי עם מצב רוח טוב ואולי זה אפילו נכון כי המוות של אושרי כבר לא צריך יום שנה הוא בליבי כל יום

עניין של זמן

  אז נשארו עוד ימים ספורים עד ליום לא הולדת ארבע לאושרי עברו יומיים מאז קברנו את ריז'יק, והכאב כבר פחות חד מחר בערב אני כבר אדע אם קיבלתי מחזור או צריך לעשות פיפי על מקלון ושוב הראש עושה לו איזושהי ספירת מלאי כמה שנים הפרש יוצא בין רוני לילד הבא? איזו משמעות נסתרת יש לו להפרש הזה? והנה אני יודעת - אם אני לא בהריון כרגע, אז הם לעולם לא ילכו בו זמנית לאותו בית ספר. רוני כמעט בת שש, וזו אחת ההשלכות. אוף די כבר, פרט קטן שולי ומציק שלא עוזב אותי בשקט! והנה, במפתיע הגיעה לי עוד השלכה - רוני מרגישה שהיא גדולה מדי לשירי ערש. הנה נגוזה לה הפנטזיה של לשיר לה ולשיר לבטן בו זמנית כל ערב. מה גם שבאופן כללי אני מאוד מחוברת לרגעים האלה לפני השינה בהם אני שרה לה. וחבל לי להפסיק. אבל יש גם את זה. ואז אני חושבת לי איזה סמלי זה יהיה לגלות על הריון בדיוק לקראת יום הלא הולדת. טוב נו, חיפוש סמליות זה בכלאאאאאללל מעצבן. מה בדיוק עובר עלי? אולי אני הורמונלית? יש לי סיבה להיות הורמונלית???!! !!!! לשמוח? לחכות למחזור? מה אני עושה?! מרגישה כמו אוגר בתוך גלגל בתוך כלוב עם נסורת (וטיפל'ה חרא) עם כל המחשבות

נפרדים מריז'יק

אז איך מספידים חתול? איך אפשר בכלל לתמצת בכמה מילים 13.5 שנה? המקום הריק על הספה שאיש לא יושב עליו עדיין? הקערית שעומדת ריקה לצד המלאות? הקולר באמבטיה, שאני לא יכולה לשים בפח? שולה ושיבאס שנותרו בודדים, והם נדבקים אלינו בחיפוש אחר נחמה? ובעיקר, בעיקר כל כך הרבה זכרונות ריזי'ק שמלווה אותנו בשביל, עם הזנב למעלה בידי וביללות רמות ריז'יק שמחכה שאני אסתובב כדי לסיים לי את הקורנפלקס ריז'יק שהביא הביתה חתולי רחוב לאכול מהצלחת שלו ריז'יק שדפק את שיבאס באמצע הסלון תמיד ברגע הלא מתאים >ריז'יק שיודע לפתוח לבד כל דלת וכל ארון, אבל דורש שיפתחו בשבילו ריז'יק ששולה המשיכה ללקק בשביל המריבה שתבוא אחר כך ריז'יק שדוחף אותנו עם הרגליים עד שלא מקבל חצי ספה ריז'יק ששר בקולי קולות כל לילה בארבע לפנות בוקר. או חמש, תלוי שעון קיץ/חורף ריז'יק שמתגלה בהפתעה בבוקר על הכרית שלי, מפהק לי לתוך האף ריז'יק שהפך בשנים האחרונות לראשון בהיררכיה, והשתנה עם האחריות ריז'יק שנולד לי לתוך הידיים , ועד שהידיים שלנו לא הניחו אותו בקבר לא האמנתי שזה אפשרי, להפרד. וכמה שזה אירוני, ש