כשאת מקבלת את מה שביקשת...

 אי שם בתוככי הבלוג הזה שנים אחורה, כתובה לה בקשה. לראות את האיש נופל לבור דכאון משלו.

כתבתי בכוונה מלאה את אשר הרגשתי באותו רגע, ואף ברגעים רבים לאחר מכן.

וקיבלתי. נקמה שמוגשת מאוד קרה. ומה שביקשתי קרה

וצפיתי בו נופל עמוק יותר ממני, לבור דכאון ללא תחתית

כל כך עמוק שאפילו לי, המנוסה בטיפוס מבורות, לקח זמן להבין את עומק הנפילה

וצפיתי בו בבור, מהצד. ולא, לא שמחתי. ולא שמחתי לעיד, למרות שאולי גם הגיע לו.

ולא עזבתי אותו בחולשתו. ולא דחפתי אותו עמוק יותר פנימה.

אבל התחזקתי, כל כך התחזקתי מהנפילה שלו. כמעט כמו מהנפילה שלי עצמי.

ולמדתי להיות ברשות עצמי. מפרנסת והורה יחידה. והתגברתי על כל פחדיי מקודם.

והוא חזר ועלה מן הבור. הרבה בזכות התרופות. הרבה בזכותי, כי ידעתי להביא אותו לטיפול הנכון.

הוא חזר, אך אני לא חזרתי לאותו המקום. ומצאתי את עצמי במקום אחר.

מקום שמעריך את העצמאות. את הלבד. את השקט. את האחריות הבלעדית עם כל הקושי שבה.

שמעדיף את הלבד והאחריות הכבדה על פני החלוקה שהיתה כאן קודם.

וכשלא רוצים לחזור, לא ברור לאן רוצים להמשיך מכאן.

האם יש מקום לביחד, אחרי שהתאהבתי בלהיות לבד