היו היתה פעם שולה החתולה

 שישבה על כתפי ומצצה את שמלתי, ליקקה את דמעותי, ועטפה את המקום הכואב בחיבוק. 

שתמיד ידעה לבחון גבולות ואף פעם לא להיות מובנת מאליו.

והיתה ילדתנו הראשונה, והחיה הראשונה שהבאתי כשיצאתי מהבית של אמא

ושהלכה לעולמה בגיל 21 בשיבה טובה ופרכוסים איומים

ומותה פער חלל ענקי, שקט בבית מלא ילדים ונביחות. ודממה ללא מיאו.

ומתוך השקט נולד לו צורך באהבה חדשה

ונוספו למשפחתנו אח ואחות פחתוליים. צעירים ונמרצים. מגריאטריה לפדיאטריה.

וכשספידי ומייפל יושבים לי על הכתף ומוצצים את השמלה הגעגוע לשולה (וריז'יק ושיבאס) קיים אך הלב מרגיש שליו ושלם.

לו רק עם ילדים היה עובד לי הטריק הזה