מחשבה מוזרה עלתה לי (עוד פעם על חברים)
אולי בעקבות משהו שפונצ'י כתבה בפורום הריון אחרי אובדן, פוסט על חשבון נפש ומסע סליחות לאנשים שלא היו שם עבורה בזמן ואחרי האובדן. גם אני הכנתי לי לא פעם רשימה של אנשים כאלו. חברים שהתמוססו להם. משפחה ששתקה. חברים, חברים רבים שכן היו שם, שהושיטו יד לבור השחור ומשו אותי מן המים, לפעמים רק כדי לקחת אויר ולצלול שוב. חברים שהחזיקו בידי ומנעו ממני ליפול חזרה לבור, פעמים רבות מספור.
אך לא עליהם אני חושבת כרגע. בתקופה האחרונה חוזרים לחיינו אנשים מהעבר הרחוק. חברים שהיו ממש קרובים פעם, והקשר עם הזמן ניתק כמעט לחלוטין. ועכשיו אנחנו מספרים להם על אושרי, כחלק מעלילות המשפחה מאז המפגש האחרון (לפני תקופת הילדים), וכמובן יש את ההפתעה, הזעזוע, הבעת הצער... ועכשיו אני מבינה שמפריע לי משהו. מפריע לי להתקרב לאנשים שלא היו שם כשהוא מת. זה לא הגיוני, כי הרי הם לא עשו זאת מבחירה, לא היינו בקשר כבר שנים לפני כן, אבל איכשהו זה מה שיש. מפריע לי שהם מקבלים עכשיו את הגרסה המלוטשת והמקוצרת של האסון, ולא רואים באמת עד כמה זה ריסק אותנו, בזמנו. האם הם מסתכלים עלינו בעיניים של פעם, האם הם מבינים שאני אדם אחר?
אולי זה תקף גם לגבי חברויות חדשות. איך אני אוכל לדעת אם החברים החדשים שלי יהיו שם בשבילי?
בקיצור מחשבה מוזרה, כבר אמרתי?
תגובות
הוסף רשומת תגובה