חברה שעוברת לידה שקטה

 

לא, לא להבהל, לא אצלי. כתבתי פוסט לגבי תמיכה בחברה לאחר לידה שקטה, נראה לי ראוי לשמור אותו כאן, כמו שהוא.

אז ככה, אני פשוט אשפוך כל מה שעולה לי, בלי פילטרציה.

 מה לא להגיד בשום פנים ואופן:

 זה לטובה, יש לזה משמעות נסתרת, זה שיעור, זה תיקון לנשמה.

זה עדיף מאשר ילד נכה/חולה/כל דבר. עדיף ילד חי. כנ"ל לגבי מזל, אם היה מזל הייתי יולדת ילד חי.

כל דיבור על ילדים נוספים. זה לא במקום, זה לא מוחק, וזה לא מפצה. נ.ב. גם ילדים קיימים זה לא מפצה, ולא תמיד מנחם. נ.נ.ב. זה נורא מפחיד, לחשוב על עוד הריון. הריון זה לא דבר בטוח.

 לא לדבר על ילדים והריונות של אחרות. לא של מכרות, לא של סלבריטיז, לא פרסומות ולא קומדיות רומנטיות. ל-פ-ל-ט-ר כמה שאפשר. כמובן לא להסתיר דברים גדולים וחשובים כמו הריון של אחותך נניח אבל לציין ביובש ולעבור הלאה לנושא אחר.

לא, אבל ממש לא להתלונן כמה קשה זה בהריון, בלידה, עם תינוק, עם שלושה ילדים, עם תשעה ילדים, עם ילד מיוחד.... שום דבר לא יכול להיות יותר קשה מלידה שקטה. כל לידה מזעזעת ולילות חסרי שינה עם תאומים לא משתווים לזה. לא להתלונן. להודות ולהעריך כל רגע.

מחשבות שיעזרו לך להבין, אם את רוצה:

 היא/הם מאבדים ילד, לא הריון. ילד אמיתי ומוחשי לגמרי, ואת כל הדמיונות והתקוות והאמהות שבאה במהלך ההריון הזה. זה לא רק עובר, זה גם ילד שלא ילך לגן, ולא ילך לבית הספר, ולא יאכל פיצה, ולא יתגייס, ולא יתחתן. זה הרבה מאוד מוות בהריון אחד.

 באותה נשימה, אני נאלצת להגיד שהילד הזה קיים בעיקר בשביל האם, וקצת בשביל האב, ולא קיים בשביל הסביבה. ומכאן נובע קושי נוסף, של כל מיני אנשים שלא מתחשבים, ומזלזלים באובדן "מזל שלא הספקת להכיר אותו"; "לא נורא, יהיו לכם עוד ילדים"

ולגבי איך ליצור איתה קשר - תחשבי שאת באה אליה לשבעה. על אם, אב, או אח, או בעל. מישהו קרוב. באובדן הריון אין את אלמנט השבעה, התמיכה החברתית, העיטוף בחברת בני אדם, היכולת לדבר וכל הזמן להוציא ולאוורר את הצער. מישהו לצחוק איתו. מישהו שידאג שתשתה ותאכל ותתקלח.

 אם יש לה ילדים נוספים, לי מאוד עזר שבאו להעסיק לי את הילדים כי אני לא הייתי מסוגלת להתרכז ברוני ליותר מכמה דקות בלי בכי. ומצד שני הייתי זקוקה לה כדי להתנחם, ולנשום, פשוט לנשום. לכן הדרך העדיפה היא להעסיק את הילדים בלי לצאת מהבית, כדי שהיא תוכל להיות עם הילדים, ולהיות לבד בחדר אחר כשצריכה וכל זה באופן קל וזמין.

 לא נשכח את כל החלק הפיזי, שמרוב שאין תינוק אנשים שוכחים. חברתך אחרי לידה. דימום, טחורים, תפרים, חלב, כאבים, משכב לידה, טרללה. אפשר וחשוב להתעניין איך היא מרגישה גם פיזית, וגם נפשית. אולי תשאלי אם היא צריכה שתקני לה מוצרי בנות כגון פדים, תחתוני רשת, וכל זה. קשה לצאת לסופר פארם אחרי לידה שקטה. דרך אגב, בכלל קשה לצאת מהבית, בכל מקום יש נשים עם בטן ועגלה. אולי הם צריכים קניות, אז אם תבואי תציצי במקרר, ותביאי חלב. מיוזמתך.

החברות הטובות שלי הגיעו בלילה אלי הביתה איך שחזרתי מבית החולים. אם הייתי מאושפזת זמן ממושך, היו באות גם לבית החולים, רק שאושפזתי ל24 שעות, לידה והכל. באו בלי לשאול, אולי שאלו את בעלי, לא יודעת. והתחבקנו, והן בכו, ושאלו אותי על הלידה, ואני ישבתי וסיפרתי להן על הרבה סיגריות הכל הכל הכל, עם כל הפרטים הקשים. זה עזר, לספר. יצא שגם צחקנו עם הדמעות באותו לילה. ככה זה שבעה.

ובשבועות, ובעצם החודשים אחרי זה חברתי הקרובה ביותר הגיעה אלי כמעט כל יום , אחרי ששתינו היינו שמות את הילדות בגנים, והיתה מעודדת אותי להתקלח, ולהתלבש, ולנקות את הבית, והיתה מוציאה אותי מהבית לכל מיני סידורים שלה, רק כדי שאני אצא מהמיטה ואראה עולם. וכמובן היינו גם מדברות, על כל דבר, גם קניות וצחוקים, וביקורת על הגברים, וגם בכל שיחה היא היתה שואלת איך אני, ולאיזה כיוון רצות המחשבות שלי, והיתה מקשיבה ומגיבה. ואין לי ספק שאחרי חלק מהמפגשים היא היתה בוכה חצי שעה באוטו לפני שנכנסת הביתה. לעולם לא אשכח זאת.

 ודבר אחרון - רבים נוטים להתעלם מהאבא, שגם הוא איבד ילד. ומצפים ממנו שיהיה חזק בשבילה. רוב הגברים יעדיפו להשאיר את זה ככה, אבל גם הם מפורקים וצריכים עזרה וחיבוק.