מחשבות תחת פרוזאק

 

אז כן, בהחלט אחרי ה-מיני-הפלה חזרתי לפרוזאק. האמת? אחלה דבר! תזכירו לי, למה לא עשיתי זאת קודם? אה, נכון, רציתי למצות את הכאב עד למקסימום.

ועכשיו, עכשיו מזמן כבר אין כאב. יש מועקה. ואת המועקה כבר ממש, אבל ממש, מיציתי.

בכל אופן, מה שקורה זה ככה - זה לא שאין יותר ימים קשים, אבל הם נגמרים מהר יותר. לפעמים זה מסתכם רק בחצי יום. לפעמים רק יומיים. ובוודאי, בוודאי לא כל הזמן. וכשאני לא בתחתית, אז אני למעלה. קל יותר לצחוק. קל יותר לחייך. קל יותר לתת מקום לתקווה.

ואולי, ואולי מה שהכי חשוב לציין הוא - שאני שוב בוכה! כשמשהו מעציב אותי, כשאני נפגעת. הן לא חונקות אותי מבפנים יותר, הן נשפכות החוצה בנהרות, ושוטפות חלק מהקושי. מעולם, מעולם לא הבנתי כמה שזה טוב, לבכות. עכשיו אני מבינה.

וגם, גם קל לי יותר לצרוח את כעסי החוצה. לעקור את כל הפצעים עם סכין מטבח. המממ, איזה דימוי מוצלח...

וייתכן, ייתכן שהוא נותן לי תקווה שמזמן לא היתה שם, הפרוזאק הזה. ואולי בכלל לא היתה מופיעה בלעדיו. איך כל פעם ממעמקי הכעס, מתוך אכזבה אבסולוטית, שוב ושוב צומחת לה תקווה למחר חדש. איך שוב ושוב מופיעה לה אמונה במשהו שפעם אחר פעם קורס תחת ידיי כמו מגדל קלפים.

ויתכן שאני לומדת להקשיב לאהבה שבי, ולא לגאווה שבי. מעניין אם זה השיעור שפרוזאק בא ללמד אותי. מעניין אם זה מה שאושרי בא ללמד אותי, על חשיבות האהבה והאני העצמי שלי. האם הוא מת כדי שאני אתעורר.

אני זוכרת איך פעם לא רציתי ללמוד מזה כלום. אני עדיין לא רוצה. אבל לומדת.