מפגש הפורום הראשון שלי - נקודת האל חזור?

 המפגש... קצת קשה להפוך את זה לרכילות. היה מדהים, היה מאוד דומה לאיך שאנחנו מדברות בפורום ובמסרים רק במיידי ועם הבעות פנים וכולי. תמידבלב אספה אותי ואת mony מרכבת בתל אביב ונסענו יחד. ואיך שנכנסנו לאוטו התחלנו לדבר ודיברנו גם על זה שמרגיש קצת מוזר, אבל תחושת המוזר נעלמה אחרי כמה דקות בלבד. כי באמת רואים שגם כשכתבנו בפורום כל אחת הביאה את סגנון הדיבור שלה מהחיים האמיתיים. קצת הזכיר לי בסרטים מקריאים מכתבים לפעמים בקול והאינטונציה של הכותב אז ככה זה היה, הודעות פורום בקול ומראה אנושי. וכולנו כבר הכרנו אחת את השניה, כך זה באמת הרגיש, הגיעה רק סמויה אחת, איילתרות שהיא פחות מחודש אחרי, וגם אותה הרגשתי שאני מכירה, בגלל החוויה שמחברת את כולנו. חבל שעוד סמויות לא באו, היה לי כל כך מעצים המפגש... ולא בכינו תמרורים, בעיקר צחקנו מדנה שהיא באמת יש לה יכולות סטנדאפ, אבל גם כי בכל אחד מהסיפורים פה יש הומור שחור ולא מעט ובשיחה עם אנשים נורמליים את לא יכולה לצחוק על זה, ופה פשוט התגלגלנו, כי לכולנו ברור שמותר לצחוק על זה וזה לא אומר כלום. עשינו מעין סבב כזה, כל אחת סיפרה על עצמה מה שהביא לפורום, אבל לא רק, זה תמיד הלך גם לכיוונים שלא עלו בפורום, ושאלנו שאלות הבהרה באמצע, והחוונו דעות, והוספנו מה קרה לנו האחרות בהקשר לסיפור המסופר. בקיצור הסבב התחיל בסביבות שמונה בערב, קצת אחרי שהתאספנו, ונגמר בשלוש בלילה, ללא רגעי שקט בכלל בכלל. לא היה משפט אחד שלא במקום, מדהים.

 בנימה יותר אישית יכולה להגיד שדי חששתי לפגוש את דנה, כי אצלה יש רשלנות רפואית ואני חלק מהצוות, וגם אם זה לא קשור אלי יש פוטנציאל לאי נעימות כי אני משום מה תמיד מרגישה אשמה. אז קודם כל לי לא הפריע שמחרבנים על רופאים כשזה 100% מוצדק, והיא גם לא קישרה אותי לכל זה. ובסוף דווקא אותה הרגשתי שאני הכי מכירה, כי היא דומה גם חיצונית קצת אבל בעיקר בדיבור ושפת גוף למישהי שהיתה החברה הקרובה שלי מלא שנים, ועכשיו אנחנו לא בקשר בכלל, ואפילו השמות קרובים , דנה ואנה. כמובן שגם אמרתי לה את זה, כי היה לי חשוב לא לשמור דברים בבטן. ועכשיו התברר עוד צרוף מקרים מוזר, שם המשפחה של כאב עצום הוא שם הנעורים שלי, שם נורא נדיר יש אולי 20-30 איש בכל הארץ. ואנחנו לא קרובות במוצא, אני באה מיהודים באוקראינה וזהו, אין תערובות. בקיצור היה ממש חווייתי, עושה חשק לעוד. גל אישיות מאוד מיוחדת, עם הרבה כוחות פנימיים שלא בולטים החוצה במבט ראשון. היתה לי תחושה שהיא מנסה להבלע ברקע ויותר לתת לנו לבטא את עצמנו, יכול להיות שזו רק דעתי האישית ודמיינתי. ומבחינת כמות האוכל כל הפורומים של תפוז יכלו לבוא, ממש הגזמנו :) טעמתי רבע מההיצע - יאמי !

 ובעקבות המפגש... אני יותר שמחה. אני מבלה עם רוני ללא רגשות אשמה שאני מזניחה את זכרו אם אני צוחקת ומחייכת חצי יום ללא הפסקה. אני בעצמי באמת רוצה לבלות איתה ולכייף איתה, ולא לשאוב ממנה כוחות. יש לי יותר אנרגיה לדחוק את בן זוגי הצידה (אבא משקיען, עושה איתה הכל, לפעמים במקומי) ולבלות איתה יותר זמן. גם הוא שם לב לשיפור שהמפגש הביא. היה בזה משהו משחרר, לראות שיש עוד קורבנות כאלה והן ממשיכות להתקיים, ולפעמים לחיות, ואני לא לבד אלא חלק ממשהו, מאיזושהי רשת תמיכה עשויה מחיבוקים ודמעה ומילה במקום. ועכשיו אני גם נכנסת לפורום לא רק כדי להתחבר לכאב אלא כדי להתחבר לבנות, אז גם הפורום הפך למקום שמח יותר בשבילי.

 אתמול בפורום הגבתי למישהי שעברה את האובדן לפני חודש (ויומיים, אבל מי סופר), וכל עוצמת הכאב של החודשיים הראשונים חזרה אלי, והבנתי במהלך ניסוח התשובה שהפעם האחרונה שזה היה בלתי נשלט, ככה, זה היה בשבת... וחזרתי לעצמי תוך דקות ספורות, כי היינו בחוץ. ושוב אני עומדת מחוסרת נשימה, עם צרחת אימה שנתקעת לי בגרון ודמעות שזולגות ללא שליטה, כי שוב הבנתי שאני בחיים לא אטייל איתו בטיילת לואי... אני די מזועזעת עכשיו לגלות לא כמה זמן עבר מאז שחשבתי עליו (כל כמה דקות, ברור) אלא כמה זמן עבר מאז שנשברתי עליו, או בכיתי עליו תמרורים, או חשבתי עליו בעוצמה וצער לא ניתנים להכלה. זה השתנה. אני עדיין כל הזמן חושבת עליו, אבל יותר נזכרת באהבה, ועצב מסוים, אבל לא מתפרקת כל כך. רק לעתים.

 אז אני חושבת עליו בחיוך, שהוא חיוך קצת עצוב, זה ברור. באמת שאני יותר מתמקדת עכשיו ברגשות החיוביים שהוא עורר בי, כמה שאהבתי אותו בבטן, ואיזה יפה הוא נראה, ואיך הוא היה דומה לרוני. אז כמו שאני מסתכלת על רוני ואני שמחה שיש לי אותה לאהוב, אז אני מנסה לשמוח שיש לי גם את אושרי לאהוב, גם אם בצורה כזו ולזמן כל כך קצר. זה קרה רק אחרי שהתרגלתי קצת לכאב, לא שהוא התעמעם, אלא התרגלתי לשאת אותו והוא הפך לחלק ממני. ואני חושבת שזו השיטה שלי לחיות עם זה, הדרך שבה אני אבחר לזכור אותו כל הזמן מבלי שזה יפגע בי.

 מה אני אגיד - אני נורא רוצה עוד מפגש, אבל אפילו לכל החברות שמהן אני יכולה להשאיל בית, יש חתולים. הדבקנו את כל חברינו בחיידק הזה :) נווו כבררררר