נקודות לשינוי

 הייתי אצל הרופאת משפחה הנהדרת שלי, ולא חשבתי על זה עד שלא התיישבתי בכסא בחדר ההמתנה - הפעם האחרונה שהייתי אצלה היתה ביום הלידה, הייתי אצלה ואז נסעתי לגניקולוג. וחטפתי ממש פלאשבק וממש נזכרתי שגם כשישבתי אצלה לא היו תנועות, רק צירים... בקיצור אותה רופאה, אותו הכסא בדיוק שישבתי בו גם באותו יום... וכבר אז לא היה לי ילד, רק עוד לא ידעתי מזה... משאיר אותי עם התנועה האחרונה בחמש בבוקר. באחת עשרה כבר לא היו תנועות. מתי הוא נעלם? למה זה משנה? בשתים עשרה היה המוניטור ואני זוכרת את עצמי אומרת לאחות מוזר, אני לא יכולה למקם אותו כרגע... ועדיין ללא שום חשד? איך הוא מת לי ואני לא יודעת? עד מתי אני אמשיך לחפור ביום הלידה שלו, וברגע המוות שלו, ולנסות להזכר בתנועה האחרונה? ומתי אני אשלים עם זה שאין לי זכרונות אחרים מהילד שלי, רק הזכרונות החולים האלה? ומתי אני סוף סוף אזכר איך שהוא נראה בצורה ברורה, ולא דרך מסך של דמעות וימים אפורים? ומתי אני סוף סוף אחלום עליו, או אקבל פלאשבק כמו שצריך כדי לראות אותו? ומתי אני אפסיק לנסות להעלות את הפנים שלו בדמיוני, כי אין טעם. מעולם לא ראיתי אותו פוקח עיניים, או מחייך, או נושם, או עושה כל דבר. ראיתי אותו מת. למה אני מתעקשת לזכור את זה?

 לא רוצה לחייך? גם אני. אני לפעמים מוצאת את עצמי כועסת על רוני, וכועסת על בעלי, שבגללם אני חייבת לחייך ולחזור להיות שמחה. שבגללם אני לא יכולה למות עם אושרי, או לפחות לחשוב על זה ברצינות. זה כעס שמאוד מכאיב לי, ומייד אני כועסת גם על עצמי. אם היה משהו באבל הזה שהייתי רוצה שייעלם, זה הכעס על רוני, וחוסר הסבלנות שלי כלפיה. בינתיים לא נמצא לזה פתרון, אז אני שוקלת טיפול פסיכולוגי, או תרופתי, או גם וגם, כי התחושה הזו בלתי אפשרי לחיות איתה לאורך זמן. אני פחות כועסת על עצמי כשאני עושה דברים מהנים, או מבלה עם חברים, או עם בעלי. אני הרבה יותר כועסת על עצמי כשאני מעיזה לשכב לי לנוח באמצע היום כי אין לי תינוק לטפל בו, או כשאני מכינה לעצמי אחלה ארוחת בוקר אחרי שרוני הלכה לגן ונשארתי לבד. בכלל, הזמן הפנוי שנוצר לי בעקבות מותו, אני שונאת אותו. אני כל הזמן מנסה לקבור את עצמי במיטה שהוא יעבור מהר יותר אבל השינה ממני והלאה (התחלתי כדורי שינה לפעמים), לקרוא אני כמעט ולא מסוגלת, טלויזיה לא מצליחה לעניין אותי, ובפורום הגעתי למינון עודף. ומוטיבציה לעשות עבודות בית מעבר למינימום שואפת לאפס. הפסקתי לעשות דברים שאני אוהבת, כי לא בא לי, בעיקר הפסקתי לבשל משהו יותר יצירתי משניצל, הפסקתי לאפות, ובאמת שבישול זה התחביב העיקרי שלי, ובזה אני ידועה. לפחות לפעמים אני מצליחה לקרוא, זה התחביב העיקרי השני. אני עדיין הולכת עם חזיות ההנקה שקניתי בהריון של אושרי כי אין לי חשק לעשות את מה שאני הכי אוהבת - ללכת ולקנות הלבשה תחתונה חדשה. הפסקתי להתאפר, בהתחלה הפסקתי לאפר עיניים כי אולי אבכה, עכשיו אני מעיזה לצאת מהבית בלי מייקאפ באופן קבוע, תאמינו לי אני בת 30 ומגיל 14 זה לא קרה. ואני נראית חרא, ומאוד מרוצה מזה, רק הזוגיות קצת נפגעת. אני נראית חרא בכוונה, כי זה לא נכון להראות טוב כשהבן שלי מת. גם לזה לא מצאתי פתרון. אני תולה הרבה תקוות במושג "שנת אבל" , אולי כשתעבור שנה אני ארגיש מוכנה יותר ל... לא יודעת למה, אבל למשהו טוב יותר. אולי עוד הריון, ואיתו גם האיפור והבישול יחזרו. יחד עם זאת שבוע שעבר נסענו שנינו ליום כיף, והזמנו טבעות נישואין חדשות, וקניתי לעצמי שני זוגות עגילים, ואני סבבה עם זה. לכי תביני.

 העבודה מצד אחד עוזרת לי מאוד, כי אני נהנית ממנה וגם כי אני חייבת להתלבש לצאת מהבית ולהתעסק במשהו שלא קשור אלי ולמשפחה שלי במשך 8 שעות רצופות. מצד שני כל פעם שאני עולה על האוטובוס בדרך הביתה זה שבע דקות של דמעות מתחת למשקפי השמש שלי. כבר כמה פעמים לא יכולתי להכנס מייד הביתה בבוקר, כי הייתי חייבת קצת להרגע בחדר המדרגות. כנראה שזה סוג של השלמת חסרים על שמונה השעות שהדחקתי אותו, למרות שבוודאי גם בעבודה אני תמיד זוכרת וחושבת. אבל במקביל אני שמה את הhappy face שלי, אז אולי בגלל זה. אני מוצאת את עצמי מספרת למטופלים בעבודה שיש לי שני ילדים שאחד מהם מת, וכל זה בלי שהתכוונתי, כאילו שמישהו מושך אותי בלשון. כמובן כמובן שכשמספרים בלי לפלטר, אז מקבלים גם מגוון גדול של תגובות מעצבנות במיוחד, שאני, כאיש מקצוע מטפל, לא יכולה לקטוע בחריפות (או לשלוח קיבינימט). למשל היתה לי מטופלת לפני שבועיים, שבמקרה דיברנו על כך שילדתי בבית החולים שלנו, ואז כשהיא שמעה שהוא מת... "איזה יופי של פרוטקציה עשו לך". מצד אחד כוס אמא שלה עם ההומור השחור הלא במקום (עברו שבועיים ואני עוד רותחת, וכמובן שלא יכולתי לענות כי אני האחות והיא החולה...) ומצד שני ממש הבאתי את זה על עצמי. לא הייתי חייבת לספר לה שום דבר, אבל כמו שציינתי זה לא הכי נשלט. אוף.

 לא מאמינה שזה קרה כדי שנלמד משהו, או עוד מחשבות מעצבנות בסגנון, אבל מה שקרה לי זה שהפכתי יותר מודעת למה שאני רוצה, והתחלתי יותר להשמיע את הקול שלי, ולדרוש את מה שאני רוצה, בזוגיות וגם כלפי שאר האנשים בחוץ. זה משהו שטמטמת ההריון בשנתיים וחצי האחרונות העלימה ממני לגמרי, ואני רואה את בעלי כל פעם מופתע מחדש, לגלות אישיות חדשה לצידו. לא תמיד מופתע לטובה, זה נכון, אבל יאלללה. אולי זה בגלל שאין לי שום סבלנות יותר לשטויות ולצרות של אחרים, אלא אם כן משלמים לי על זה משכורת.