בשביל זה יש חברים

 בשבת בערב בהפתעה גמורה באו חברים עם תינוקת בת שבועיים. וישר מהדלת האבא העביר אותה לידיים שלי, והיד מיד תפסה תנוחה כל כך מוכרת, והלב לשנייה נעצר. והאמת היא לא היתה דומה לאושרי בשום דבר, לא בפנים ולא בשיער ולא במשקל, וגם לא בזה שהיא פוקחת עיניים, ונושמת, וזזה, ומחפשת. החזקתי אותה די הרבה זמן, והרגשתי טוב, הרגשתי שהיא בנפרד, והסיפור שלי בנפרד, וסתם יש לי תינוקת מתוקה על הידיים ואיזה נחמד זה. ואז האמא הלכה לחדר השינה שלנו להניק, ואני באה איתה וממשיכה את השיחה, ופתאום, בתאורה המעומעמת, ראיתי אותה מיניקה על המיטה הזוגות שלנו, ואני? אני סתם יושבת. אני גם אמורה להניק!!!!!!!! מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה מישהי מניקה אצלי בחדר שינה, ואני לא מניקה איתה ביחד! החלטתי שאני לא חושבת על זה, והמשכנו את הערב כרגיל כרגיל. ובאיזשהו שלב היא בכתה... ולשמוע בכי תינוק בסלון שלנו, שאף פעם לא ידע בכי כזה... הוא עד עכשיו מהדהד בין כותלי הבית, ומזכיר לי את התקופה הראשונה שבה ראיתי את העריסה בכל פינה. וכל הערב וכל הלילה, וכל בוקר ראשון הצלחתי להדחיק את זה ממש טוב כנראה. כי אחרי שרוני הלכה לגן כאילו שנפרץ לו איזה סכר, ולא יכולתי להפסיק לבכות. ריססתי על עצמי חצי בקבוק רסקיו והלכתי לישון. נדמה לי שבכיתי מתוך שינה. התקשרתי לבעלי וביקשתי שיאסוף את רוני מהגן וילך איתה לטייל ולא הביתה. וכשהם חזרו, בערב, גיליתי ילדה כל כך שמחה, שכנראה עוד איזשהם נוירונים חדשים התחברו לה היום במוח, והיא פתאום התחילה לדבר, ממש לדבר, בעברית וגם ברוסית סופסוף, והיא כל כך שימחה והצחיקה אותי שאפילו הבכי נדם, עד שלא הלכה לישון ונהיה שקט.

 וגם הרגשתי את עצמי כל כך מוכנה לטפל בה. ויודעת בדיוק מה לעשות. היתה לי הרגשה שאם משאירים אותה אתי, תוך יומיים יהיה לי חלב (נעלם לגמרי לגמרי לפני 3 חודשים כבר). ובאמת בראשון הרגשתי גודש קל, אבל לא יצא כלום, ובדקתי ממש טוב. מוזר. גרם לי לראות בצורה ברורה עוד יותר עד כמה חסר לי פיזית לטפל בתינוק. ועד כמה שהטיפול ברוני הוא לא טיפול בתינוק, וזה ממש לא זה.

היום, כמה ימים אחרי, התאוששתי. וברור לי שאותו חבר בכוונה עשה את זה בהפתעה, והעביר את הבת שלו לידיים שלי ממש מעבר למפתן. כי הוא היה נוכח כשחזרנו מאותה חברה שילדה את בתה השניה לפני חודש, ודיברנו כמה היה קשה, ושלא הצלחתי להחזיק תינוקת בת שבוע. ולמרות שהיה לי מאוד קשה, אני מודה לו שהוא עשה את זה, כי אני מרגישה שעברתי איזושהי משוכה, ובפעם הבאה זה יהיה יותר קל. אני חושבת שמה שבעיקר הקשה עלינו (גם בעלי התקשה עם הבכי) זה הבית הזה, החדש, שבו נכנסתי להריון אבל לא הבאתי תינוק, הקירות שלא שמעו בכי יילוד, וחדר השינה בו לא הנקתי מעולם. אם זה היה קורה בחוץ, במקום אחר, זה לא היה פוגע בי ככה.

 בכל אופן, החזקתי תינוקת בת שבועיים. זה עוד צעד להחלמה.