כששאלו אותי על קבורה

 אני ילדתי לידה שקטה בשבוע 39 לפני ארבעה חודשים. הגעתי למרפאה בתחילת לידה והתברר באולטרסאונד שאושרי שלי מת, אפילו לא הספקתי לשים לב שאין תנועות. זה היה בצהריים, ובערב כבר ילדתי. בין לבין, החלטנו אני ובעלי שאנחנו לא רוצים קבר ומצבה ולוויה שכל המשפחה תשתתף, מתוך מחשבה על הילדה שלנו רוני, שהיתה אז בת שנה ותשע. חשבנו שאם תהיה לוויה ומצבה אז נצטרך כל שנה לעשות אזכרה ולשתף גם את רוני. ולא רצינו שתחייה בצל האח שלא זכתה להכיר, ולא תזכור שהיה קיים בכלל. מה שכנראה לא הבנו באותו רגע זה שהיא גם ככה חיה בצילו, והמשפחה המורחבת גם, כך שהוויתור על הקבר לא השיג שום מטרה. אני לא זוכרת מה חתמנו באותו יום בבית החולים, כנראה שהחתימו אותנו על קבורה מטעם הבית חולים או משהו כזה. העו״ס היו בשביתה, אבל מצאו בשבילנו אחת לדבר איתה על נושא הלוויה, היא לא יכלה לספק לנו הרבה פרטים, בעיקר סיפרה שהאופציות שעומדות בפנינו זה קבורה מהבית חולים, דרך חברה קדישא במקום ומצב לא ידוע, או לקחת את כל זה על עצמנו, לאסוף אותו, לחפש חברה קדישא לבד.... זה נראה תלוש מהמציאות לחלוטין באותו רגע.

מאז אני ובעלי לא נגענו בנושא הזה. לפי דעתי הוא עדיין שלם עם החלטתו לא לדעת מה קרה לאושרי אחרי שנתנו אותו למיילדת. אני מתלבטת. פניתי כאן למישהי שילדה באותו מקום ואזור, וממנה הבנתי שיש סיכוי גדול שהוא קבור בנפרד ואני יכולה לברר איפה. מאז אני מתלבטת עוד יותר. נזכרתי בכל לוויות המבוגרים שהייתי בהן, דמיינתי איך זה יהיה להגיע לבית העלמין בחיפה ולחפש אותו, ואני לא בטוחה שאפילו משהו מזה מתקשר לי לבן שלי.

 מתוך בירור שעשיתי באינטרנט קראתי על נהלי הפטירה והקבורה של חברה קדישא. הטריד אותי מאוד לגלות שלילד שלי עשו ברית מילה לפני שנקבר. בלי לשאול ובלי לשתף אותי חתכו את הילד המת שלי, ולא ידעתי מספיק ולא הייתי מסוגלת לברר משהו כשזה עוד היה רלוונטי. הבנתי שבשבועות האלה יש קבר נפרד, ונושאים אותם לקבר על הידיים של עובד חברת קדישא, וקוראים להם בשם ונושאים תפילה. כמה שעות לאחר הלידה כבר היה לו שם. רק לא הצלחנו לקשר שהוא לא ייקבר תחת השם הזה. היה עוזר לי מאוד אם היה הסבר מסודר המתאר את הקבורה מטעם בית החולים. אם הייתי יודעת מראש שמישהו ייקח אותו לקבר על הידיים, אולי הייתי רוצה שזאת אהיה אני. אם היתה לי אפשרות לקבור אותו בשם שאני נתתי לו, ולא בשם נדיר מהתנ״כ שאיש החברה קדישא בוחר. בכלל שתי האופציות הן כל כך חד משמעיות. ברגע הלידה לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה כמו שצריך, לא יכולנו להתחיל לארגן לוויה לבד. ויחד עם זאת אם ניתן היה להצטרף לקבורה של בית החולים בלי לארגן כלום, פשוט שנהיה נוכחים שם רק אני והוא, זה היה כל כך עוזר. אבל לא, זה היה כל כך חד משמעי, או לותר לגמרי או לעשות הכל לבד. אז ויתרנו. והבן שלי נימול בלי המעורבות שלי. והוא קבור במקום שאני לא יודעת, ותחת שם שלא אני בחרתי לו. ועכשיו אני לא יודעת אם בכלל אני רוצה לעשות את הבירור. כי קצת מאוחר מדי, זה לא ייגדל לו את העורלה מחדש, ולא יהפוך את ידי איש חברה קדישא לידיים של אמא ואבא.

 לסיכום כן הייתי רוצה תאור מדויק של הטקס קבורה מטעם בית החולים, לפני ואחרי לידה שוב, במקרה ולא הבנתי בפעם הראשונה. או תאור מסודר של ההליך אם נבחר לעשות זאת לבד, עם מספרי טלפון מוכנים, וכל התהליך בצורה מסודרת, עם הוראות שמותאמות לאנשים שלא קולטים כלום. מאוד הייתי רוצה שישאלו באופן בולט תחת איזה שם אני רוצה שהילד ייקבר, ושישאלו על הברית, רצוי שיהיה טופס נפרד שנשים לב. ובכלל הבנתי שהקבורה מתרחשת לא יום יומיים לאחר הלידה, כפי שנהוג עם מבוגרים. אז אם ניתן היה לפנות אלי יום יומיים לפני שהוא נקבר בפועל, אחרי שכבר עבר ההלם הראשוני. הייתי מאוד רוצה להשתתף, ועד עכשיו חסר לי איזשהו טקס רשמי לזכרו. כמובן שקבר אחים נשמע לי כמו אופציה איומה, כי במקרה כזה אפילו בדיעבד אין אפשרות לשנות את דעתי ולשים מצבה. ואולי איכשהו להקל את הבירור למי שרוצה לדעת. וייתכן גם שהייתי רוצה לקבור אותו בבגדים שהכנתי לו, ואולי עם צעצוע...

את הפוסט הזה כתבתי בתגובה לאשה שבאה לעשות שינוי בנהלי הקבורה הללו. מקווה שלפחות חלק מהדברים ישתפרו לטובה. ביום שבו כתבתי את זה בכיתי כל היום. בכיתי כששטפתי כלים. בכיתי אחרי שלקחתי המון רסקיו והלכתי לישון, ביקשתי מבעלי שיאסוף את רוני מהגן ובכיתי. ויחד עם זאת יצא מזה משהו טוב, כמה דברים, בעצם.

 קודם כל מישהי מהפורום שלחה לי תמונה של החלקה בחיפה. עכשיו אני יודעת איך זה נראה, וזה לא מה שחשבתי, או לפחות התקבל אצלי לא כמו שחשבתי.</p><p> זה כן הוביל אותי להחלטה שאני רוצה לבקר בקבר שלו. לערוך טקס, להשאיר חפצים... אולי מצבה, לא יודעת. מאוד הייתי רוצה לשים שלט עם השם שלו ושלנו, במקום מספר החלקה. ואולי להשאיר לו תמונה של רוני, ושלנו, ולחדש אותה מדי פעם, ככל שהיא גדלה ואנחנו מתבגרים. ואולי את הכדור שרוני הכי אהבה כשהיתה ממש קטנה. ואולי את המוצץ, שעדיין שוכב על המדף ההכי בולט בארון בחדר ילדים שלא הפך למשותף.

 וזה כן הוביל אותי לשיחה עם בעלי, שחודשיים אני דוחה אותה. ואמנם התוצאות היו מבחינתי צפויות (ז"א הוא באמת שלם עם ההחלטה, ולא רוצה שרק אני אחפש) אבל אני בסדר עם התוצאות הללו. אני בוודאי לא אעשה זאת ללא ידיעתו. מניחה גם שעם הזמן, אם אני אעלה את זה יותר ויותר, בסוף הוא יבין ויתחבר. זה מה שקרה עם הקעקוע, וזה מה שיקרה גם פה, כי אנחנו שני חצאים של אותו דבר, והרצון שלנו יתחבר. וגם הוא לא יוכל לעמוד בפני האחריות ההורית שלו, ללוות את הילד שלנו עד הסוף.

 והוא אמר לי משהו מוזר, שמעיד על כמה שגם הוא נפגע מיחס היהדות לילד שלנו, כמה חוסר אמון מעוררים בנו האנשים האלה שקוראים לילד שלי נפל וטוענים שהוא לא זכאי לשבעה ומנהגי אבלות כאדם . האם אני בטוחה שזה באמת הוא קבור שם, והכל באמת נעשה כמו שנאמר לנו? ואם אחרי שנים נגלה שהיה בלבול, והוא בכלל לא שם, וקבור שם תינוק אחר? אז חשבתי לי שגם לתינוק זר מגיע קצת אהבה, ואולי במקום אחר אמא אחרת בוכה על קברו של הילד שלי.