מחשבות

 למה אמא לאחת וחצי? כי כמה ימים אחרי הלידה התחבטתי בשאלה אם אני אמא לאחת או לשניים. הרי כבר בהריון של רוני הבנתי שהפכתי לאמא הרבה לפני שילדתי. האהבה, החרדה לשלום התינוק, והמוכנות להקריב בשבילו מתחילים בשלבים כל כך מוקדמים שברגע הלידה אני הייתי כבר אמא בשלה יחסית. ובלידה הזו, עם התינוק שלא חזר איתנו הביתה להיות לה לאח, נשארתי עם כל כך הרבה סימני שאלה. ברור שאני אמא שלו. אבל אני אמא לאחת? אמא לשניים? מה אני בדיוק? ואז הרהרתי בחוויות של חברות שהן אמהות לשניים, ולאחר כמה ימים הגעתי למסקנה שכדי להיות אמא לשניים אני חייבת לעמוד לפחות פעם אחת בין שני ילדים צורחים, ולבחור. ולמרות שאני אמא לרוני, ואמא לבן שלי, אני לא אמא לשניים. עדיין לא.

 אני ובן זוגי הם היחידים שמכירים את הבן שלנו, אנחנו המצבות החיות שלו. אנחנו כואבים במקומו, וכל עוד אני חיה וכואבת הוא בתוכי. להיות לו לאמא, אפילו לתקופה כה קצרה, הביא לחיי כל כך הרבה אושר ואהבה. אני רואה את הכאב כתשלום על האושר, ואני חושבת שהוא שווה את זה, גם אם ההתחייבות היא לתשלומים בקרדיט לכל החיים. כאילו שחתמנו על חוזה עם השטן - חיים שלמים של צער עבור תשעה חודשים של הורות. ואני למדתי לקבל שגם ליהנות מהחיים זה בסדר, כי זה עוזר לי לשרוד עוד יום כדי להתגעגע אליו. ודווקא עכשיו, כשזו המחשבה שמחזקת אותי בימים אלו זה היה כל כך כואב לגלות שבן זוגי לא מעוניין להיות לו למצבה חיה, לא מעוניין למלא את חלקו בעיסקה, והשאיר אותי להתמודד לבד עם החובות. אז כן, נכון, לטובתה של רוני ולטובת כל המשפחה שנתגבר על המשבר הזה כמה שיותר מהר, אבל הנקודה היא שנתגבר ונתחזק, ונתמוך אחד בשני ולא נדחיק... כי אני בחיים לא אשוב להיות האשה שהייתי לפני. כיום אני עצובה יותר, אך גם חכמה יותר, חזקה יותר, יותר מבינה את עצמי, את האמהות שלי. וגם יותר מעריכה את הדברים השמחים בחיים. אולי בסופו של דבר אני אהפוך להיות מאושרת יותר בזכות ההבנה שיכול להיות יותר גרוע.