זוגיות

  נבגדת.... כך בדיוק אני מרגישה.... 

לפני שבוע שאלתי אותו אם הוא חושב על הילד שלנו, והוא ענה לי שאין מה לחשוב. שהוא לא חושב עליו כל יום. שהוא חושב עליו כשיש לו זמן, וזה לא בא על חשבון דברים אחרים...

 ואני כל כך כועסת עליו שהוא משאיר אותי לבד בים הדמעות הזה. ואני כל כך מתגעגעת לאותם ימים ראשונים בהם החזקנו אחד את השני ובכינו יחד. עכשיו אני מחזיקה את עצמי ובוכה לבד. 

למה כל התמיכה שלך היתה עם תאריך תפוגה? ולמה דווקא אתה מעיז לשאול אותי כמה זמן עוד אני מתכוונת להתאבל? ולמה אתה זה שחושב שלדחוק את הבן שלנו לבוידעם ולהוציא רק כשיש זמן וזה לא מפריע לשגרה זו דרך התמודדות. ולמה אתה לא מבין שההדחקה הזו בסופו של דבר תהרוס את שנינו? ואני אקום בוקר אחד לגלות לצדי איש שבור וכועס על העולם כי הוא שכח כבר למה... 

ואיך זה שדווקא אני, שלומדת לקבל את הכאב, ולצחוק עם הכאב, ולחייך וליהנות ופשוט לחיות עם שני הילדים שלי יחד, דווקא אני זו שלא בסדר? 

ואולי מה שבאמת מפחיד אותי זה שיצליח לו, שהוא באמת באמת יוכל לשים את כל זה מאחוריו? 

איך שחסר לי לשתף אותו בכל מחשבה ובכל שלב בתהליך עיבוד הנתונים שלי, כמו שעשיתי בשבועות הראשונים. וכל החיים בעצם.

ואז דיברנו על דיכאון. ובמקום עזרה הוא מצא בזה פתח לזרות מלח על הפצעים שלי בדרך חדשה. פתאום ההריונות שלי הפכו כל כך נוראיים שהוא לא מוכן לעבור את זה שוב. פתאום התנפח לו מאיפשהו דיכאון אחרי לידה שממש, אבל ממש, לא היה לי. דיכאון בהריון כן. בשניהם. ועד שאני לא אטפל בזה לא יהיו עוד ילדים.

ומאז אני שותקת. כי יש לי כל כך הרבה להגיד שאני לא יודעת מהיכן להתחיל. ובלאו הכי הוא יבין את זה בדרך שלו, וגם בזה הוא ישתמש נגדי. 

ואהבה אינסופית אני רואה בעיני האיש הזה, שכל חיי היה לצידי וכנראה לא מכיר אותי כלל. והאהבה הזו תחזיק אותנו יחד ואפילו תגרום לנו להיות מאושרים גם אם אנחנו לא מבינים אחד את השני. גם הכעס הוא מתוק. ואיך הכאב הזה מאחד אותנו, כמו היתוך, כמו שריפה. כי רק הוא מחזיק את הבן שלי בידיים.