התחלה

  לפני מעט יותר מחודש (אנחנו מעדיפים שלא לחשוב על התאריך המדויק, כי זה קרה ביום הולדתה של בתם של החברים ההכי טובים שלנו) הייתי בשבוע 39, הריון שני, לא מתוכנן בכלל (הגדולה בת שנה ותשע) עם צירים לא סדירים כבר כמה ימים, והגעתי לביקורת שגרתית אצל הרופאה שלי בהריון בסיכון (סכרת, לא משהו רציני). ואז לא הצליחו לחבר אותי למוניטור. אז הלכתי קודם לאולטרסאונד. ואז הטכנאית שמה לי את המתמר על הבטן ואני רואה שהתמונה לא זזה. ומייד אני מבינה שלעובר אין דופק והוא מת, ואין לי שום ספק. וכשהרופאה באה, אני אומרת לה - את לא צריכה לספר לי, אני יודעת מה הבעיה במוניטור, אני יודעת מה חסר באולטרסאונד. והיא נותרת ללא מילים לדקה. והאחיות מסביב שואלות את הרופאה את כל השאלות שאני אמורה לשאול - האם היא בטוחה? האם זה הפיך?. ואני רק חושבת באותו רגע - למה אני הייתי צריכה להבין את זה מייד? למה לא יכולתי לבחור במקצוע אחר (אני אחות), ואז להמשיך עם איזשהו שביב של תקווה לפחות לעוד כמה דקות - אולי היא טועה? אולי בבית החולים זה יתברר כלא נכון? אולי זה יסתדר? גם לבעלי לא נתתי אפילו את העשר דקות של תקווה מפוחדת בנסיעה מהעבודה למרפאה - אמרתי לו בטלפון לעובר אין דופק , ויכולתי סתם להגיד שיבוא דחוף... מאוחר יותר הוא סיפר שבנסיעה הקצרה הזו אליי הוא החליט לגבי הקבורה, ואיך נספר להורים... ועד לאותו רגע לא היתה לי שום תחושה שיש בעיה, הרגשתי תנועות עוד בבוקר, ובאיזשהו שלב הפכתי להיות כל כך מרוכזת בצירים, שלא שמתי לב שהוא נעלם. הייתי כל כך בטוחה שאני אבוא להבדק, הרופאה תגיד לי שיש פתיחה שלוש ותשלח אותי ללדת. דרך אגב באמת היתה לי פתיחה שלוש ושלחו אותי ללדת

. תוך חצי שעה הייתי במיון יולדות, בבית החולים שאני עובדת בו. אמא וגיסי כבר חיכו לנו שם, ממתינים בחוסר אמון מוחלט. אמא בכתה ותהתה - איך זה יכול להיות? הרי תמיד היה לך מזל? עניתי שעדיין יש לי מזל. מאיפה זה יצא לי?! והכניסו אותי בדיוק לאותו חדר לידה שבו ילדתי את רוני. קיבלתי אפידורל, פיטוצין, וילדתי די מהר ודי בקלות, כמו בפעם הראשונה. ובעלי היה לצדי כל שניה, והחזקנו ידיים כאילו שזה הדבר האחרון ששומר את שנינו שפויים. ודיברנו על כל מני החלטות טכניות שהיה צריך באותו רגע - סידור לרוני, המשך אשפוז, ניתוח לאחר המוות, אפשרויות קבורה, העברת הידיעה לכל המעוניין... והמיילדת הראתה לנו את חבל הטבור הקשור, ואז שמו אותו עלי, כמו ששמים תינוק חי, ואז שנינו התחלנו לבכות. וכבר הרגע הראשון שראיתי אותו היה ברור שהוא מת, עד כמה שהגוף שלו היה רפוי בצורה חד משמעית. והצבע שלו, והשפתיים הכחולות. והוא היה הכי יפה בעולם. אחד הזכרונות המתוקים (כן, המתוקים ביותר שלי) הוא בעלי שמחזיק אותו בידיים ובוכה. וכמה שזה הזוי שחלק מהזכרונות שלי מהבן שלי זה איך העור שלו הפך להיות יותר ויותר אפרפר, ואיך החום שלו הלך והתקרב יותר ויותר לטמפרטורת חדר. ואז אני עדיין לא מאמינה שהצלחתי לשחרר את הידיים ולמסור אותו למיילדת שתיקח אותו. וזהו.

ואז הגיעו הימים של אחרי.

 כמה שעות לאחר הלידה ירדנו לעשן והחלטנו על השם שניתן לו. שם שידוע רק לשנינו. לא נתנו למשפחה לראות אותו, כדי שלא נשמע אחרי זה כל החיים את השיחות על למי הוא היה דומה. החלטנו שלא נעשה לו קבורה, ומצבה, ואזכרה, ושבעה , בלי שום קשר לעמדת היהדות בנושא (שהיא, אגב, איומה) רק בגלל שרוני לא צריכה לחיות כל החיים בצל האח שלא תזכה להכיר. דאגנו שהידיעה על סיום ההריון תעבור בין החברים, המשפחה ,החברים לעבודה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם ה"מזל טוב, כבר ילדתם?" . מצאו לי חדר פרטי במחלקת נשים ומיטה בשביל הבעל שישן לצדי. ובאמת הצלחנו אפילו לישון כמה שעות. למחרת הלידה כבר השתחררתי הביתה, לחבק את רוני. שיחקנו, צחקנו, קילחנו אותה, והשכבנו לישון.

 ואת השבוע הראשון העברנו ביחד בבית, עם חברים שבאים לבקר, וסידורים, וקניות, וספונג'ה, ולבכות כשאנחנו לבד, ולצחוק כשיש על מה, וגילינו שיש חיים אחרי. ואילולי האור הקטן הזה שמתרוצץ, ובוכה וצוחק וצורח לאמא ואבא לא יודעת אם היינו מוצאים סיבה להמשיך, אבל החיים ממשיכים. הם ממשיכים גם כשהלב צורח ללא הפסקה ומדמם למוות.

 אני זוכרת איך כעסתי על ההורים שלי ושלו שישבו בחדר שלי בבית החולים למחרת הלידה והעבירו את הזמן בשיחות, כשכל מה שרצינו זה שיילכו ויעזבו אותנו לבד, לבכות. רציתי לצרוח עליהם - הילד שלי מת, ואתם מדברים פה על מה יותר טוב פיירי או פלמוליב?!

 איך הציק לי, ועדיין מציק לי, שכל התמיכה מכולם מופנית רק אלי, כאילו שבן זוגי לא איבד בן, כאילו שהוא לא היה בהריון 9 חודשים, לא דיבר עם הבטן, לא חשב על שם, לא ראה את התינוק שלו נולד כולו כחול ורפוי וקר

 איך חשבתי שזה שהבית לא ממש מוכן (ילד שני, כבר אמרתי) ואין מיטה ועגלה ועריסה שצריך לפנות יקל עלינו. בפעם הראשונה שהתעוררתי בבית, וחדר השינה נראה אותו דבר, וכל הבית נראה כאילו לא קרה כלום התחלתי לבכות שאני רוצה לחזור לבית החולים, כי שם זה נראה יותר מוחשי, התינוק שלנו. בעיני זה עדיין החלק ההכי כואב, שמה שנשאר לנו מילד אהוב זה מכתב שחרור של עמוד אחד וכמה אולטרסאונדים. אין לו שום עדות ממשית בעולם, כאילו זה לא קרה. מי שלא ידע שהיינו בהריון לעולם לא ינחש שיש לנו בן. 

איך זה לראות נשים זרות בהריון ולאחל להן, לא, בעצם , לשלוח את כל האנרגיה הקוסמית שלך ליישר להן את חוטי הקארמה הסבוכים, שלעולם לא תעבורנה דבר כזה כמו שאני עברתי. 

חשבתי שלראות אמהות עם תינוקות או לענות ל"מזל טוב" יהיה לי הכי קשה בעולם, ובעצם זה אחד הדברים שמתרגלים אליהם הכי מהר.

 והדמעות מכות בי בסופר כשאני קונה רסק עגבניות, כי אני אף פעם לא אכין לו לזניה. ואני אף פעם לא אעשה לו כביסה, או אשטוף אחריו כלים. 

והדמעות מכות בי בזמן שרוני אוכלת צהריים ומראים בערוץ לולי משהו שלוחץ לי על הנקודה הרגישה שהתפשטה לי על כל הגוף וכשהיא מטריפה אותי בדרישות שלה ואני כבר עייפה המוח מצייר לי איך הייתי אמורה לעשות את זה עם עוד תינוק על הידיים. וכשרוני נותנת לנו לישון עד תישע הלב צורח שאני הייתי אמורה להיות תשושה מזה שקמתי להניק כל שעה, ולא נינוחה אחרי שינה של לילה ברצף. וכשאני משחקת איתה אני רואה בזווית העין את העריסה בה התינוק שלי ישן 

מצד אחד אני רוצה שיכאב לי פחות, ומצד שני כשהכאב נסוג באה האשמה. ומצד שלישי אני רוצה שימשיך לכאוב לי, כי זה הדבר היחיד שהופך אותו למוחשי. כי גם הזכרון של הפנים שלו מתמוסס לי מול העיניים, וכבר אינו בהיר וצלול כמו שהיה בימים הראשונים. בן זוגי אומר שזה לא משנה אם אני אי פעם אשכח את הפנים שלו, כי נזכור את ההרגשה. הייתי רוצה לצלק את עצמי כדי להרגיש שהוא באמת היה קיים. 

אני נזכרת בתוכנית בניישנל גאוגרפיק על קופה שנשאה את גווית הגור שלה במשך חודשיים עד שהוא לא נרקב והתפרק. זה מזוויע אבל אני מבינה את ההרגשה שלה. אני לא מאמינה שהצלחתי לשחרר אותו מידי. החזקנו אותו כחצי שעה, והחלטנו לא לצלם, ומצד אחד אני מצטערת שלא אחזתי בו זמן רב יותר, שלא בחנתי אותו טוב יותר, שלא חרתתי את תוויו בזכרוני ומצד שני אני מבינה שכל זה לא משנה.הייתי רוצה לראות אותו שוב לפחות בחלום, אבל מאז ומעולם השינה שלי נטולת חלומות.