פרקים נבחרים בניהול אשמה

  כבר בהריון של רוני גיליתי את האשמה. את האשמה על כל סיגריה שעישנתי לפני שגיליתי, ועל כל אלה שאחרי. על כל כדור פרנטל ששכחתי לקחת, כל משמרת לילה שהרשתי לעצמי לעבוד, כל קוביית שוקולד שהגנבתי במהלך איזון הסכרת, כל מחשבה רעה שהיתה עולה לי בראש, כל שניה של כעס אחרי שהייתי מסיימת להקיא בפעם העשירית, על אלף ואחד דברים נוספים. בהריון הזה הרגשתי כל כך לא מסופקת. ראיתי את חברותי מסיימות להניק ולא נכנסות כמוני שוב לתוך הסרט הזה אלא מתחילות לאט לאט לבלות. אוי, איך קינאתי בהן, אוי איך כעסתי על עצמי שלא שמרתי, שהריתי לפני שהספקתי לצאת לפאב כמו שצריך, ולישון לילה רצוף, ולנסוע לחו"ל, וסתם לקחת אופטלגין כשכואב לי הראש, ופשוט לעבד את כל חווית ההורות המופלאה הזו לילד ראשון... וכמה שלא היה לי כח לבחילות האלה, ולטמטמת שהופכת אותך לצל אילם של האישיות שלך, ולחולשה התמידית, והעייפות, ונדודי השינה, וכאבי הגב... וכמה שלא היה לי כח שוב להתעורר, ולהניק, ולנדנד, ולהסתובב ימים שלמים עם מנשא, ולעשות את זה כפול... כאב לי כל כך שאין לי יותר אפשרות לשחק עם רוני על הרצפה, או להרים אותה על הידיים, או לקלח אותה, או לטייל איתה ברגל כמו שהיינו רגילות, וזה קרה בשלב מאוד מוקדם. וכאב לי כשלא היה לי כוח לקום אליה בלילה, ולקום אליה בבוקר, וכשבערב עוד לפני המקלחת הייתי נופלת לישון. וכאב לי לראות איך בן זוגי לוקח את כל התפקידים האלה, ואת רוב עבודות הבית, ומשלב את זה עם משרה מלאה, ואני מנועה מלעזור לו. ועוד יותר כאב לי לראות איך רוני מתרגלת ללכת לישון עם אבא, ולהתקלח עם אבא, ולשחק עם אבא, ופחות ופחות מבקשת אותי. ועוד לפני שנולד, הנה הוא כבר גוזל מרוני חלק נכבד מזמנה של אמא.

 ואני מרגישה אשמה על שנתתי לבן זוגי להתמודד עם הידיעה לבד, שלא חיכיתי שיבוא אלא סיפרתי לו בטלפון. וששלחתי אותו לאסוף את רוני מהגן בזמן שהייתי בחדר לידה, ושהוא נאלץ ברגעים הקשים שלנו לחייך ולשחק בעוד שאני יכולתי לבכות כאוות נפשי. וששלחתי אותו לקחת אותה לגן למחרת בבוקר, ושוב הוא היה צריך להיות כל כך חזק בלעדי. ושהוא זה שסיפר לחברים שלנו. והוא זה שפינה את הבגדים המעטים שהכנתי לתינוק מהמגירות, פחות מ24 שעות אחרי, כדי להקל עלי את החזרה הביתה... והוא זה שהעסיק את רוני כל פעם שהלכתי לבכות, או רציתי להיות קצת לבד. ובעיקר אני מרגישה אשמה על כל שאני זו שקיבלה את כל התמיכה מכולם, ואילו הוא קיבל תמיכה רק ממני, ולא היה לי הרבה לתת.

 וכמה שפחדתי בדקות הראשונות, ובשעות הראשונות, ובימים הראשונים לשמוע ממנו מילה אחת של האשמה, או תהייה- איך לא שמתי לב לתנועות, או למה לא החלטתי לנסוע עם הצירים לבית החולים מוקדם יותר. ועד עכשיו לא שמעתי מילה.

 התנועה האחרונה שאני זוכרת בבירור היתה בערך בחמש בבוקר, כששוב קמתי להשתין. אני זוכרת שאמרתי לו - מתוקי, אולי תשכב שם בשקט, אמא רוצה לישון... יכול להיות שהיו תנועות גם אחרי זה, אבל את זו אני ממש זוכרת. כמה פעמים ביקשתי את זה ממנו? ותמיד המחשבה מה עשיתי באותן דקות שהבן שלי מת. ואולי זו היתה התנועה האחרונה שלו? האם הוא בעט שם בפחד בזמן שישנתי? האם הוא קרא לי? ביקש עזרה? זה הרי לא משנה שלא יכולתי לעזור...

 כשדיברתי על חלק מהדברים שכתבתי עם החברות הקרובות, הרגשתי רע על כך שאני גורמת להן קושי, או לבכות. שביב קטן מהעצב שלי הוא גם על כך שחברי הטובים בילו את יום הולדת שנתיים של הבת שלהם בבכי הזדהות. ושהחברה שלי מגיל 11 התחילה לבכות בטלפון, כששאלתי אותה מה שלום התינוק שלה. ושהיחידה שעוד לא דיברתי אתה מאז הלידה היא החברה שלי מגיל 12 שבמקרה הגדולה שלה נולדה בהפרש של חודש מרוני, והקטן נולד שבועיים לפני הלידה שלי, ואני פשוט לא מסוגלת. סיננתי אותה בטלפון, וביקשתי מחברה אחרת שתתקשר, תספר, ותסביר לה שאני לא יכולה. ואני יודעת כמה קשה היה לה לבצע. 

והאשמה באה בהפתעה כשאת מגלה את עצמך, רק עשרה ימים אחרי, ביום הולדת שנה לבן של חברה, מאופרת ולבושה ונראית טוב, יושבת במסעדה עם כל החבר'ה, שותה יין ואשכרה נהנית. ואחרי שאת כל כך משתדלת להעסיק את עצמך ולצאת החוצה, ובערב יכולה לתמצת שהיה לך יום טוב. האם זה טוב שלא בכיתי כבר יומיים? שבוע? למה אני שמחה כשלא חשבתי עליו מהבוקר. ואתמול בלילה נרדמתי בלי לאחל לו לילה טוב.

 ומעניין שדווקא הסקס לא מעורר אצלי שום רגשות אשמה.

 וכמה שאני מרגישה אשמה כשאני מתפוצצת עליה, לאו דווקא בגלל שמגיע לה, אלא בעיקר כי אין לי כח להתמודד.

 ואוי כמה שאני מרגישה אשמה על כך שאני תלויה כל כך ברוני . על כך שאני זקוקה לה נואשות כדי לקום בבוקר ולחייך. איזו אחריות אנחנו מטילים עליה - להיות הסיבה להמשך החיים שלנו, מוקד שמחתי...