אמא לאחת וחצי

  שאני חיה אותם. שאני דמיינתי ויצרתי בדמיוני. ומהדמיון הם הפכו למציאות. יציר כפיי ופרי של עבודה קשה. נוסעת לבד לכל מקום. מספיקה פי אלף מקודם.  האיש נחמד אליי. יש אוירה טובה. נהנית מהילדים.  מתאוששת גופנית. מצליחה. ואושרי מלווה אותי כילד שלישי בדמיון עם דמעות ברקע. ואולי כל זה אשליה, והרגע עשיתי לעצמי עין? אני לא יודעת, עדיין ואולי לעבודה אף פעם לא יהיה סוף  אבל טוב שיש רגעי מנוחה בדרך

 ואולי האהבה חזקה מהפחד,  וגחליה לא כבים גם לאחר שפיכת דמעות מרובות לכבותם כליל. ובתוך הכעס רואה את האיש עובר שינוי. שינוי שאני גרמתי. ואומר מיוזמתו מילים שמשאירות אותי חסרת מילים. וכעת אני מתקשה להאמין. מפחדת לסמוך. מפחדת לקוות. מפחדת להתאהב. אבל אולי האהבה חזקה מהפחד

כבר סיימתי לבשל ,ונשאר זמן פנוי.. לדמיין שלושה ילדים סביב השולחן, שלושה ילדים בטיולי החופש, שלושה ילדים בבריכה ובים רק שעל אחד לא צריך להשגיח כי רק אני רואה אותו בדמיוני והדמעות מסתתרות במשקפי השמש. ויש גם בעל אחד שלקח שני ילדים למסגרות ואני הלכתי לעבודה אבל בליבי לקחתי ילד לכתה א בזמן שבעיניים יבשות הכנתי חולים לצנתור והיפוכי קצב לב אם אפשר היה להפוך את העולם הוא היה מתהפך כבר מזמן אך הימים רצים ובעבודה איש לא אמר לי מזל טוב שהוא כבר גדול ולא חיכתה לי מתנה מהועד. ובשנה החדשה הדמיון הוא אותו דמיון, רק שנה אחת יותר ואני חזקה יותר לאהוב את הדמיון ולעמוד לצידו. לעמוד בו.

ואולי, אולי זה פוסט אישי מידי וזה שוב כתיבה על אהבה שהולכת למות רק שפעם בכיתי עליה והאשמתי את עצמי שלא עשיתי מספיק והיום אני עצובה אך שלמה עם מידת העשייה והיום, היום גם קצת פחות פוחדת</p> <p>ממה שיקרה אחרי המוות שלה לומדת שאיני מתגעגעת כשהוא נוסע לומדת לבטל את הדברים שלו בהינף יד לומדת לעשות לבד בלי לחשוב פעמיים לומדת להתנהל לבד עם ילדים ועבודה במשמרות, החשש הגדול שלי לומדת עוד הרבה דברים על עצמי על הדרך ובעיקר למדתי לחפש את התמיכה שלי במקומות אחרים ואנחנו לא חברים יותר ויחד עם זאת אני נמצאת כאן ואינני הולכת ואפילו נשכב כי היא עדיין לא מתה

אני ישנה איתו רק יממה היחסים זו אהבה שנאה כזאת והכרתי אותו לילדים וקראנו לו סליפי וצחקנו על זה שעם המסכה של הCPAP אני נראית כמו חייזר והרצנו בעבודה בדיחות על סקס קינקי עם מסכה ואיך כדאי מין אוראלי כי זה מנפח וגיליתי שאם אני רוצה לדבר ברור, כדאי להוריד את המסכה וגם זה מצחיק והמצחיק הוא שקמתי למחרת בשש בבוקר יקיצה טבעית בלי שלשול דמעות עצבים בחילה כאב ראש פשוט קמתי, כמו שאנשים קמים משינה. וזה היה קצת מבהיל, כי שכחתי כבר איך זה מרגיש לקום לא עייפה ורק עם סימן קטן של מסכה על הלחי, כמו קמט של ציפית ואני ערה כבר מעל 3 שעות  ועדיין לא התעייפתי ואתמול רוני שאלה אותי, אם כל החיים אני אישן ככה ועניתי שאני מקווה מאוד עם הזמן המצב ישתפר ואני לא אצטרך ועצרתי דמעה ועוד לא שאלתי את הבעל, איך זה מרגיש לישון ליד חייזר והמכשיר עדיין מרגיש כמו זר על שרפרף ליד המיטה בלי מקום קבוע ונדמה שהוא כאן כדי להישאר ומגיעה לו שידה חמודה עם מגירה שיסתתר בה עד בוא הלילה

  אתמול היה יום מעניין להפליא אתמול קיבלתי פיענוח של מעקב שינה שעשיתי וחשכו עיניי והכל נהיה צלול וברור בו זמנית ומה מתברר? שאני שמנה. וההשמנה גורמת לי להפסקות נשימה בשינה, בתדירות של כל 20 דקות בערך. וזה מלווה בירידת רמת החמצן בדם, מה שמסביר את השלשולים והבחילות של לפנות בוקר ממש מצוין. ואני באמת לא מדמיינת. ואני באמת מתעוררת כל הזמן. ואני באמת כל הזמן עייפה. ואני באמת לא כשירה לנהוג, ולא כשירה לעשות עוד דברים, ואין פלא שחצי בירה ממסטלת אותי ליממה. ואני צריכה מכשיר CPAP לזמן שינה. עד שלא ארד 5-10 קילו, זה הכל. וזה מה שמכעיס אותי. מעולם לא הרגשתי שמנה! כולה כמה קילו עודפים, שלא הפריעו לי לעשות ולחיות וללבוש ביקיני, לעזאזל אחרי שלוש לידות אני לובשת ביקיני, ועדיין הגרף של מעבדת השינה הוא חד משמעי. וזה לא הוגן, שאני בת 35 וגרף השינה שלי נראה כמו אצל חולה נפחת בן 60 במשקל 100+. זה לא הוגן שאני עולה כל יום מדרגות, ועוברת את ה10000 צעדים המומלצים בלי קושי, וזה מה שהגרף נותן לי. וזה לא הוגן שמתחילים איתי כי אני נראית טוב, וזה מה שאומר הפרופסור שמפענח את הגרף. זה לא הוגן שיש לי רק 15 קילו ...

מילה שמוכרת לי מדי השלשול של ההתרגשות לפני מבחן או יציאה למסיבה טובה השינה העמוקה שבאה עם מצב רוח עצוב או כועס ההריון של רוני, כשההקאות הפכו לדכאון קטן, ופריצת דיסק טרחה להגדיל אותו עוד קצת ההריון של אושרי, שכל מה שראיתי בו זה את רוני מתמוססת מידיי לכיוון אבא שלה, בעודי מרוחה ליד האסלה ושוב הדכאון בא והביא עמו דלקת אוזניים עם ירידה בשמיעה אולי כי לא רציתי לשמוע אותם משחקים בסלון, ואת רוני לא קוראת לאמא? ואז, המוות שלו, שהביא לתופעה הזאת שם שהביא עלי מחלות מיחושים ועוד איבוד שמיעה בשנה הראשונה למותו מכל כיוון וללא הפסקה וככל שאני עצובה יותר, כך הגוף שלי קורס יותר. ואז, הדכאון מקבל גם הוא שם וטיפול ונראה שהמצב מתאזן ואפילו ההריון של מאור, עם כל הקושי הגופני שלו, לא מצליח להביא אותי לידי דכאון ואפילו לא הריון הגרידה שאחריו ואני כבר ממש מרגישה את עצמי מנצחת, כאילו שפיצחתי את השיטה ואז בא הסרטן של אמא. ומצד אחד אני עדיין מרגישה את עצמי מנצחת. כי ניהלתי את האבל שלי היטב והדכאון רק עמד וצפה מהצד במתרחש. אפילו פיזית תפקדתי היטב עם דלקת אוזניים בודדת אותה העברתי על הרגליים וללא תוספת נזק. ומצד ...