הבגידה של הגוף

 

אתמול היה יום מעניין להפליא

אתמול קיבלתי פיענוח של מעקב שינה שעשיתי

וחשכו עיניי והכל נהיה צלול וברור בו זמנית

ומה מתברר? שאני שמנה. וההשמנה גורמת לי להפסקות נשימה בשינה, בתדירות של כל 20 דקות בערך. וזה מלווה בירידת רמת החמצן בדם, מה שמסביר את השלשולים והבחילות של לפנות בוקר ממש מצוין.

ואני באמת לא מדמיינת. ואני באמת מתעוררת כל הזמן. ואני באמת כל הזמן עייפה. ואני באמת לא כשירה לנהוג, ולא כשירה לעשות עוד דברים, ואין פלא שחצי בירה ממסטלת אותי ליממה.

ואני צריכה מכשיר CPAP לזמן שינה. עד שלא ארד 5-10 קילו, זה הכל.

וזה מה שמכעיס אותי. מעולם לא הרגשתי שמנה! כולה כמה קילו עודפים, שלא הפריעו לי לעשות ולחיות וללבוש ביקיני, לעזאזל אחרי שלוש לידות אני לובשת ביקיני, ועדיין הגרף של מעבדת השינה הוא חד משמעי.

וזה לא הוגן, שאני בת 35 וגרף השינה שלי נראה כמו אצל חולה נפחת בן 60 במשקל 100+. זה לא הוגן שאני עולה כל יום מדרגות, ועוברת את ה10000 צעדים המומלצים בלי קושי, וזה מה שהגרף נותן לי.

וזה לא הוגן שמתחילים איתי כי אני נראית טוב, וזה מה שאומר הפרופסור שמפענח את הגרף.

זה לא הוגן שיש לי רק 15 קילו עודפים כבר 20 שנה ואני אוהבת אותם. ואני אוהבת אוכל, ואף פעם לא רציתי להפרד מהם. תמיד קיבלתי אותם באהבה.

ומבאס אותי להיות סיפור ההצלחה הזה, הזאת שגילתה בעיה בריאותית וירדה במשקל ועכשיו היא כוסית על מקבלת מחמאות מחלקת טיפים לתזונה נכונה וכושר. מעולם לא חלמתי להיות רזה. חלמתי להיות המלאה והבריאה, ולקבל מחמאות על זה. קצת חוששת מי אני ומה אני אהיה אחרי שארזה.