פסיכוסומטיקה

מילה שמוכרת לי מדי

השלשול של ההתרגשות לפני מבחן או יציאה למסיבה טובה

השינה העמוקה שבאה עם מצב רוח עצוב או כועס

ההריון של רוני, כשההקאות הפכו לדכאון קטן, ופריצת דיסק טרחה להגדיל אותו עוד קצת

ההריון של אושרי, שכל מה שראיתי בו זה את רוני מתמוססת מידיי לכיוון אבא שלה, בעודי מרוחה ליד האסלה ושוב הדכאון בא

והביא עמו דלקת אוזניים עם ירידה בשמיעה

אולי כי לא רציתי לשמוע אותם משחקים בסלון, ואת רוני לא קוראת לאמא?

ואז, המוות שלו, שהביא לתופעה הזאת שם

שהביא עלי מחלות מיחושים ועוד איבוד שמיעה בשנה הראשונה למותו מכל כיוון וללא הפסקה

וככל שאני עצובה יותר, כך הגוף שלי קורס יותר.

ואז, הדכאון מקבל גם הוא שם וטיפול ונראה שהמצב מתאזן

ואפילו ההריון של מאור, עם כל הקושי הגופני שלו, לא מצליח להביא אותי לידי דכאון

ואפילו לא הריון הגרידה שאחריו

ואני כבר ממש מרגישה את עצמי מנצחת, כאילו שפיצחתי את השיטה

ואז בא הסרטן של אמא.

ומצד אחד אני עדיין מרגישה את עצמי מנצחת. כי ניהלתי את האבל שלי היטב והדכאון רק עמד וצפה מהצד במתרחש. אפילו פיזית תפקדתי היטב עם דלקת אוזניים בודדת אותה העברתי על הרגליים וללא תוספת נזק.

ומצד שני ראיתי מה קורה עם אמא כשהיא חולה. איזה מרכיב פסיכוסומטי עצום יש לה, אחד שמנהלת המחלקה מוצאת לנכון לדון איתי עליו.

וכמה שהיא הפכה להיות כמו סבתא, פסיכוסומטית מפוארת בזכות עצמה. מיד ברגע שאמרה בקול שלא רוצה להפוך לכזו. בדיוק כמו שאני אומרת.

ואני מפחדת מאז. שאני לא אצליח לשבור את המעגל המשפחתי הזה. שאני הראשונה במשפחה שהלכה לטיפול, אבל לא עשיתי מספיק. שרוני ומאור יספגו ממני בתת מודע את היכולת המופלאה להרוס את הגוף בכח המחשבה.

שהאנדומטריוזיס שלי, והעייפות מחוסר שינה ומשמרות, הם בעצם לא רק. הם בעצם סימפטומים של דכאון שלא טופל טוב, שפשוט מתחבא ממני אבל עדיין שולט עליי ולא אני עליו.

טוב, אז אומרים שהצעד הראשון זה המודעות, לא? :)