מה היה אם

 

שאלה חשובה שנשאלה בפורום הורות אחרי אובדן. מזמן לא חשבתי על זה, וניסחתי תשובה שהפתיעה אפילו את עצמי בבהירות שלה. בכמה שאני מודעת לאפקט ה״מה אם״ גם אם אני מגרשת את זה מהמודעות.

אז מה אם אושרי היה חי, היה בן אחד עשר חודש, היה לי שני ילדים ולא אחת וקצת?

 האמת - משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, כי זה ממש חסר טעם ומטרה. ביומיום זה מתבטא גם בזה שאני קצת הכרחתי את עצמי לשכוח מה סדר ההתפתחות שהוא היה אמור להיות בו כרגע, וזה גם אומר שאני קצת הדחקתי בתוך עצמי מה רוני עשתה בשלב הזה. ויש לעתים מצבים שבהם הכל עולה, בעיקר אציין את השנה האזרחית, שבה העץ המקושט עומד על הרצפה וזה משגע אותי, כי אמור להיות לי תינוק זוחל ועומד, והעץ אמור לעמוד גבוה גבוה... משתדלת גם את התחושה הזו לדחוף לבוידעם.

ואם כבר אני מתמסרת לדמיון, אני לא יודעת מה לדמיין. טיפול בתינוק בן כמעט שנה - קלי קלות, דמיוני מפליג ללא בעיה. השילוב שלו ושל רוני, סדר יום בו אנחנו מטופלים בשני ילדים ולא באחת - זה נעלם ממני. לא מסוגלת לתאר את זה. זה מה שמסמל את אי הפיכתי לאמא לשניים - שאני עדיין לא מסוגלת לדמיין לעצמי מה זה לעמוד בין שני ילדים שדורשים אותי, ולבחור למי לגשת ראשון.

איך הייתי היום מבחינה אישית - בחופשת לידה, בלאט! יותר מדי עייפה ועסוקה בילדים מכדי לכעוס ולהתנצח עם בן זוגי, עוד יותר תלויה בו כלכלית וביצועית מכדי להעז לחשוב על פרידה, ומשהו אחד בוודאי היה דומה - לא הייתי מתכננת עוד הריון, אז ועכשיו כאחד... מבחינה מקצועית גם ככל הנראה לא היה לי את הראש והיכולת הכלכלית לעשות את השינויים שאני מתכננת כרגע (וזה אולי לטובה).

 מה השתנה בי? הכל וכלום. מצד אחד האופי האופטימי והשמח שלי חזר, אני ממשיכה לחייך ולהתבדח, ולבלות, ולהתעניין בבגדים ובילויים והופעות, וסקס, ומוסיקה, ואני לא יודעת מה עוד... מצד שני יש לי הרבה פחות סבלנות לצרות של אחרים, בעיקר בקריאה וסרטים - לא קוראת יותר לא רומנים ולא פרוזה, רק מדע בדיוני, ספרים על צרות לא אמיתיות. גם בחיים הסבלנות ליללות של אחרים פחתה. כועסת מהר יותר, ולא טורחת להסתיר. בעבודה, בבית, בכל מקום, נמאס לי להיות נחמדה למי שלא מגיע לו. וכמה שלא הערצתי את רוני לפני, כמה שלא שמתי את צרכיה לפני שלי - עכשיו זה צורב יותר, זה בולט יותר, התחושה שקודם כל אני אמא לרוני, ורק אחר כך אדונית לעצמי...

 והילד לאחר האובדן... אוי זה המקום ההכי כואב כרגע. לפני חודש שמתי התקן. ועכשיו אני מגלה לבד עם עצמי, כמה שכל ההתמודדות שלי עם האובדן היתה מבוססת על זה שבפברואר תגמר שנת האבל שהחלטנו עליה, ובפברואר אני מתחילה הריון חדש. עכשיו, לאור הזוגיות בינינו, זה נדחה לתקופה בלתי מוגבלת, ואני לומדת לשקם את עצמי מחדש, ללא הנחמה של ילד לאחר אובדן. ושוב, זה כל כך מתקשר לי לזה שאם היו לי כרגע שני ילדים לא היה לנו זמן וכח לריב כל כך...