הקבר
היום דיברתי עם אושרי
היום ביקרתי את הבן שלי
היום שוב צלצלתי למחלקת נשים, לשאול אם העוסית נמצאת, לשאול אותה איך מוצאים אותו. ושוב היא לא היתה. ופתאום ברגע אחד אמרתי לעצמי - די, זהו, אין יותר לא נמצאת, אין יותר להמתין. את אמא שלו, תחפשי!
ולא יאומן כמה שזה היה קל... חיפוש אחד בגוגל חברת קדישא חיפה, טלפון אחד, איש אחד שמקליד את הפרטים שלי במחשב, והופ! תוך פחות מחמש דקות יש בידי חלקה, ושורה, ומספר קבר... ובאותו רגע שמתי טישו וסיגריות בתיק, והייתי כבר בדרך...
ובכניסה פגשתי איש, עובד בית העלמין, ערבי , שמייד עזב את כל מה שעשה, הביע את תנחומיו, ואמר שהוא ייקח אותי. ובשביל המוצל, בדרך, הוא על אופניים ורודות ואני על שתי רגליי, הוא שואל אותי בן כמה היה התינוק שלך? באיזה שלב הריון? ומספר על הבן שלא נולד לו, והיה צריך להיות בן עשר, ועל ארבעה אחים ואחיות שלו שלא נולדו גם. ועל אשתו, שנשברה מכל פעם שמילאה טפסים בבית החולים ״הריון מס׳ שמונה, ילדים חיים - שלושה.״
וכשהגענו, לחצתי לו את היד ואמרתי לו תודה, שהוא עזר לי להגיע לכאן. והוא שואל - את צריכה שאני אחכה ואלווה אותך בחזרה? ואני עונה לו - לא הבנת, אני יודעת איך להגיע לפה, אני זוכרת את הדרך, תודה על שעזרת לי לבוא אליו. לעבור את הדרך. והוא הלך, ואני התיישבתי על קברו, ודיברתי עם אושרי.
והראתי לו תמונות וסרטונים, וסיפרתי לו על רוני, ועל אבא, ואז חשבתי אולי לקרוא לו מהבלוג, ופתחתי, והחלטתי שזה לא בשבילו, זה בשבילי. וסיפרתי לו קצת עליו, ועלי, ועל מה הוא מפסיד, וטיילתי והסתכלתי על הקברים האחרים וגם זיהיתי כמה מהשכנים... והאצבעות לא הפסיקו ללטף את החול, כמהות למגע... ובכיתי, ועישנתי סיגריה במדרגות, וחזרתי להגיד לו שלום, והבטחתי לו שאחזור, ואביא גם את אבא ואת הסבתות, ואת רוני והאחים שלו כשיגדלו. ושרתי לו, סוף סוף שרתי לו שיר ערש. זה היה טוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה