גברים נשים אובדן

 

זה נושא שעולה המון בפורום וסביבותיו, ההבדלים והשוני בינינו. אז יצא לי לכתוב הודעה על השוני בהתמודדות, ואיך הצלחנו לעלות על ולגשר על ההבדלים. זה משהו שהייתי רוצה לזכור ולשמור.

 קודם כל מצטטת את בעלי - הגבר מתחבר לתינוק אחרי שהוא כבר נולד. כל הדיבור לבטן בהריון, והנפנופים לילד באולטרסאונד זה לא זה. הוא לא התחבר אל הילד הורמונלית לפני שנולד, לא הרגיש אותו 24 שעות ביממה... זה כמובן לא אומר שלא כואב לו, אבל כואב לו בצורה שונה.

גברים מתמודדים על ידי הדחקה. הדבר הראשון שבעלי עשה זה לחזור לעבוד ולפחות שם לנסות לשכוח ולא לחשוב על אושרי. ורק כעבור חמישה - שישה חודשים, כשאני נהייתי מספיק חזקה כדי להחזיק את המשפחה, הוא התחיל להעלות לעצמו כל מיני מחשבות ודברים ולעבד אותם. כנראה כשזה היה טרי כאב לו מדי לגעת בזה.

 מאוד הפחיד אותו לשמוע ממני שאני לעולם לא אתגבר, ושייקח לי שנים. מצד אחד צדקתי, ואני אבכה עליו עד יום מותי. מצד שני טעיתי ובגדול, כי הנה עוד לא עברה שנה וחיי היומיום שלי יומיומיים להפליא. אני צוחקת ונהנית. איך?!?!?!

 בעלי לא היה מודע לכמות הדברים שמזכירים לי מה קרה, בכל רגע נתון, כמה התרגלתי פיזית להיות בהריון, כמה שכל התכופפות, כל בגד, כל אוכל שאני לא מקיאה לשם שינוי, כל נשימה עמוקה שפתאום יש לה מקום, ועוד מיליון תחושות קטנות מזכירים לי כל שניה שאני לא בהריון, ולמה. ברגע שהוא הבין שאני לא יכולה לצאת מהבית ולהתנתק כמוהו,  שהגוף שלי מזכיר לי בכל שניה, הוא הבין שאני חווה את זה בצורה שונה, וייקח לי יותר זמן ממנו לחזור לתפקד. וכן, יש מצב שכואב לי יותר ממנו. מסיבות פיזיולוגיות כואב לי יותר. וגם ההורמונים, שלא קיימים אצלו, לא עוזרים.. ממש הסברתי לו ותיארתי לו כל מה שמזכיר לי כמה פעמים, והוא הבין והשלים שזה ככה. לדעתי זה היה המרכיב החשוב ביותר בתקיעות בינינו, שהוא הבין שאני לא יכולה לעשות כמוהו, והוא לא יכול להרגיש כמוני, ולכן זה אמור להיות שונה.

דיברנו על זה שאני  בכוונה לא רוצה להדחיק את המחשבות, שאני מעדיפה להוציא אותן החוצה כדי להתמודד ולעבד את הכל, כדי שלא ישארו לי פינות אפלות בנשמה שיפגעו בי בשלב מאוחר יותר בחיים. תיארתי לו איך אני מנסה להתמודד עם המחשבות, כמה מאמץ נדרש כדי לקום ולהתלבש ולצאת ולדבר ולבשל והנה בכל זאת אני עושה את זה, וכל פעם אני משתדלת ומצליחה לעשות יותר ויותר. זה עזר להראות לו מה אני כן עושה, גם אם זה צעדים מיקרוסקופיים. הוא ראה שאני גם מנסה, שלא הרמתי ידיים, זה פשוט לוקח הרבה זמן. סיכמנו גם שזה הכרחי מצדי לבכות ולהוציא, ולא להסתיר את הבכי ואת הפורום וכל דבר אחר, כי כך אני מתמודדת. אחרי שבכיתי בכי מלא, והשקעתי זמן בלהתאבל אני יותר פנויה לדברים אחרים, כל פעם עוד כמה דקות היו נוספות בין שבירה לשבירה. אמרתי לו שאני מקדישה בכל יום זמן בשבילו, ואז אני יכולה לעשות דברים אחרים בין לבין. ואמרתי לו בצורה מפורשת מה אני רוצה שהוא יעשה כשאני בוכה, ומה אסור לו לעשות בשום אופן - כי הוא החזק יותר והוא זה שצריך ורוצה לעזור לי לקום.

 ועכשיו, כשעברו חודשים כה רבים, והגוף לא בוגד ולא מזכיר לי יותר, והוא מרגיש בטוח שהמשפחה לא תקרוס, הוא מחפש את דרכו להפסיק להדחיק, להתחיל לעבד, להתחיל לחשוב. והנה שוב השתווינו, כמו שזה היה בימים הראשונים. ועכשיו, בבטחון של זוג שהתגבר על משבר, אנחנו יכולים להזכר בהתמודדות, ולגלות סופסוף שגם לו היו את אותם הקשיים, ואותן המחשבות, ואותן דמעות עלו בעיניו למראה משפחה עם שני ילדים. וזה לא מאוחר מדי. זה בזמן שנראה לו מתאים.