אמא לאחת

 

לא רוצה את אמא! היא קמה בבוקר בבכי, במיטה שלנו, לידי, בצעקה לתוך האוזן שלי. ואני? איך אני קמה? איך אני קמה ומחייכת ומנסה, מנסה בכל כוחי למשוך אותה מאבא הישן, מדרבנת אותה להתחיל את הבוקר איתי, מפצירה, משדלת, מפתה, מנסה בכל כוחי לא לכעוס. לא לבכות. ואומרת לה - לא יפה, איך שאת מתנהגת, אבא ישן, אני קמתי להיות איתך, להכין אותך לגן. בואי.

 ובסופו של דבר, היא בורחת ממני בבכי ומעירה את אבא.  ואני שוב אומרת לה - לא יפה איך שאת מתנהגת, ומנסה לעצור את הדמעות, ובורחת לעשן. והיא רצה אחרי, מחבקת, ואומרת "אוהבת", ובורחת חזרה לאבא. ואחרי נשימה עמוקה אני חוזרת אליהם, ומסיימת להלביש, ומאכילה, ומסרקת, ממשיכה את הבוקר כרגיל, בחיוך, ומנשקת אותה בדלת, והם הולכים לגן, ואני לא בוכה. אני רק מיואשת.

 ואני אף פעם לא יודעת איזה חלק מזה נגרם בעקבות ההריון. ואיזה חלק נגרם בעקבות האובדן. ואם אושרי לא היה קורה, האם הייתי מרגישה את זה? האם הייתי מרגישה הקלה, מרגישה שהיא מפנה לי זמן מנוחה, זמן לעצמי? האם היא היתה מעדיפה את אבא בכל מקרה, כי בנות מעדיפות את אבא? או שאני, רק אני אשמה, שפספסתי ואיבדתי את מה שהיה לנו אי שם בין ההקאות לשנת אחר הצהריים. שיותר מדי פעמים נתתי לו לעשות את הכל והלכתי לשכב במיטה, ואיבדתי אותה, איבדתי את הבת היחידה שלי, הרבה לפני שאיבדתי את הבן?

 ואני כל כך מקנאה בו, באבא שלה, על כל שעה שהוא איתה ואני לא שם. על כל פעם ששנינו בבית ואני ברירת המחדל. על כל הפעמים שהוא מצליח להתרכז בה במאה אחוז, ואני לא, כי אחוז בודד מתשומת הלב שלי בכל זאת שמור לאושרי. ואחוז אחד מליבי חושש ודואג - מה אם שוב לא יצליח לי? מה אם אני לא אצליח לבנות את זה מחדש, את האמהות הגורפת לרוני שהייתי לפני ההריון? וכל המאמצים שאני משקיעה, הולכים וחוזרים אחורה לאחר ימים בודדים של מחזור, לאחר כמה שעות של העדרות... ומה אם זה לעולם לא יחזור?

 ואני כואבת כל כך את הילדים הבאים שלי. אולי בהריון הבא אני אזכה לעוד אחד, או אחת. אך מה אם אני אאבד אותה סופית? מה אם זה מעולם לא יחזור, מה אם מה שקורה עכשיו רק יחמיר בהריון הבא, ואז תבוא הקנאה, וזה יהיה כה קל ופשוט, להשאיר את ההתמודדות לאבא ולשקוע כולי בתינוק החדש... אם תוך שלושה ימים אני מאבדת את כל מה שהשגתי במשך החודש, מה יקרה בתשעה חודשים? איך אני יכולה בכלל להכניס את עצמי למחשבות על עוד ילדים? ומצד שני, איך אני יכולה שלא?

 ואולי אני מדמיינת, ואני פשוט מגזימה, והמצב הוא ממש לא ככה. ואם זה מה שאני רואה, אולי אני לא צריכה הריון, אני צריכה טיפול? ולמה הדרך היחידה שאני רואה לקרב את רוני אלי - זה להרחיק אותו? ואני רואה אותו, מנסה לעבוד, או לדבר בטלפון, ומנסה למצוא לעצמו בבית פינה שקטה, ואת רוני רצה אחריו, ואני רצה אחריה, ומנסה, מנסה בכל הכח להחזיק את עצמי ולא להתייאש. כי זה כל כך קל, הרבה יותר קל מלהמציא משחקים, ולהמציא פעילויות, ולשיר, ולרקוד, ולקבל סירוב. ואני תוהה, תוהה כל הזמן, אמא של מי אני צריכה להיות - אמא לאחת או יותר, ואם יש לי זכות לתהות על זה בכלל.